לחם פרוס הנמצא בשקית, האם נחשב כלחם שלם לענין ברכה?

הרב בנימין בירנצוייג

 ההלכה שיש להקדים אכילת בהמותיו לפני אכילתו, האם נאמרה גם לגבי שתיה? והאם צריך להאכיל בהמותיו בשבת לפני שלשת הסעודות?     

בדין זה של האכלת בהמותיו לפני אכילתו שלו, הביא המשנ"ב (סימן קסז ס"ק מ) את דברי המגן אברהם בשם ספר חסידים, שלגבי שתיה אדם קודם לבהמה, כמו שמצינו אצל רבקה שאמרה לאליעזר "שתה אדוני… גם לגמליך אשאב".

ובטעם החילוק בין אכילה לשתיה התקשה בשו"ת כתב סופר (שם). וביאר בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, ועוד, שאדם מצטער בצמא יותר, ועל כן קודם הוא לבהמה, מה שאין כן באכילה שאינו מצטער כ"כ בדחייתה. ואכן מבואר באור החיים (בראשית כד יט) שכשמצטער אדם צער גדול מחמת רעב, קודם הוא לבהמתו, והביאו הכף החיים (סי' קנז ס"ק לב). וראה עוד ביד אפרים על השו"ע כאן.

ובשבת, שאוכלים שלש סעודות, מבואר בביה"ל לקמן (סי' שלד ס"א) בשם התוספת שבת, שיש להאכיל את הבהמה לפני שלשתן, וכן כתב בספר שבת של מי (שבת קיז, ב). והעיר הגרש"ז אויערבך (שש"כ פמ"א הע' יט) שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול, ומדוע צריך להאכילה בשבת שלש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים [וכן מבואר במאירי (שבת שם) ובשפת אמת (שם) שאין צריך להאכילה שלש פעמים בשבת, וכן כתבו הא"א (בוטשטאש, כאן) והקצות השלחן (סי' קמא בדה"ש ס"ק ד)].

 לחם פרוס הנמצא בשקית, האם נחשב כלחם שלם לענין ברכה?

כתב השו"ע בהלכות ברכות (סי' קסח סעיף ב) אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהיה נראה ודינו כדין שלם. וכתב המשנ"ב (ס"ק ח) שאם נראה להדיא שנתחבר יחד, לא מקרי שלם.

ודין זה שאפשר לחברו הוא דוקא כשנחלק לשני חלקים, אבל אם נחתך הלחם לכמה חלקים, כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' מו) שאין תקנה לחברו על ידי קיסם, שאין לך בו אלא חידושו שמועיל כשנחלק לשני חלקים, וכן פסק הכף החיים (ס"ק טו), וראה דעת תורה (סי' רעד ס"א).

ולחם פרוס הנמצא בשלמותו בשקית, דעת הגרש"ז אויערבך (משנ"ב ביצחק יקרא) שאינו נחשב כשלם. וכן כתב בשש"כ (פנ"ה סי"א) שכיון שהשקית לא נועדה אלא לשמור על הטריות, ובעצם רצונו בלחם פרוס ולא בשלם, אין ללחם זה מעלה של שלם. ולפי החתם סופר הנ"ל בלאו הכי אינו כשלם, הואיל ויש בו יותר משתי פרוסות.

הסרת תוית הדבוקה על הלחם, האם מבטל ממנו שם של לחם שלם?  

מעלת הברכה על לחם שלם, כתב השו"ע (סי' קסח סעיף א) שהוא קודם בברכה ללחם פרוס. וכתב המשנ"ב (ס"ק א) שהוא משום הידור מצוה.

ואם נחסר חלק קטן מאד מן הלחם [פחות מאחד חלקי ארבעים ושמונה ממנו], כתב הכף החיים (ס"ק י) שנחלקו אחרונים האם נחשב כשלם, וכן הובא בשערי תשובה (סי' רעד ס"ק א). ולמעשה, דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פפ"ה ס"ק כ אות ג) לענין לחם משנה, שאם אין לו לחם אחר שלם לגמרי, יש להקל להחשיבו כשלם לכתחילה. וכן דעת הגרש"ז אויערבך (שש"כ פנ"ה הע' כד) שמנהג העולם להקל בזה בלחם שנחסר קצת, וראה עוד מה שכתבנו לקמן סי' רעד ס"ק ב.

ולגבי התוית הדבוקה על גבי הלחם או החלה, כתב השש"כ (פי"א ס"ט בהגה"ה) שלכתחילה אין להסירה אף קודם ברכת המוציא, כדי שתהיה הפת שלימה בשעת הברכה.

האוכלים 'קוגל' בקידוש בבית הכנסת, האם יש להם לחוש לשיעור קביעת סעודה?  

פסק השו"ע (סימן קסח סעיף ו) שהואכל פת הבאה בכיסנין כשיעור קביעות סעודה מה שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה, אף שלא שבע ממנו הרי מברך עליו 'המוציא' לפניו וברכת המזון לאחריו.

ובשיעור קביעת סעודה לפת הבאה בכיסנין, הביא המשנ"ב (ס"ק כד) מחלוקת האחרונים האם הוא כשיעור סעודה לענין עירובי תחומין שהוא שלש או ארבע ביצים, או שהוא כשיעור אכילה קבוע של ארוחת בוקר וערב, ולמעשה כתב המשנ"ב שלכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול שיעור ארבע ביצים.

דבר נפוץ הוא שנוהגים לעשות קידושים בבית כנסת אחרי התפילה בשבתות, ומחלקים מיני מזונות וקוגל, ויש שאוכלים יותר משיעור קביעות סעודה, ונכנסים לכאורה לספקות של ברכת המוציא וברכת המזון, דעת הגרש"ז אויערבך (שש"כ פנ"ד הע' סה) שאף על פי שאוכלים מהם שיעור קביעות סעודה, מ"מ כיון שאוכלים זאת רק בדרך ארעי, יש לדון אם נחשב הדבר כקביעות סעודה לחייב ברכת המזון. וכעין זה כתב הערוך השלחן (סי"ח) ללמד קצת זכות על מנהג העולם האוכלים פת הבאה בכיסנין בלא נטילת ידים וברכת המוציא, שקביעות סעודה אינה תלויה בשיעור האכילה, אלא באופן האכילה, דהיינו אם פושטים את הבגדים העליונים ויושבים סביב השולחן, ומכיון שבקידושים אלו אוכלים מן המאכלים כמות שהם בלא הכנה זו, ולפעמים אף אוכלים מעומד, אין זה נקרא קביעות סעודה, וסיים שם שכל ירא אלוקים ירחק מזה.

ואפילו אם אכל פת הבאה בכיסנין בשחרית עם הקפה וכיוצא בזה, שנראית אכילתו כעין אכילת קבע, כתב לקמן (סי' תרלט ס"ק טז) שמ"מ אינו מברך המוציא, כיון שאינו אוכל פת בשיעור שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודתם.

כמה הוא שיעור קביעת סעודה בזמננו?  

בשיעור קביעות סעודה המצריך ברכת המוציא וברכת המזון באוכל מיני מזונות, הביא המשנ"ב (ס"ק כד) מחלקות האם הוא שלש או ארבע ביצים, או לדעת הגר"א כקביעות סעודה של ערב ובוקר.

ומה שכתב המשנ"ב 'שלש או ארבע ביצים', משמע מלשונו, שיש ספק מהו שיעור קביעות סעודה, אם שלש ביצים או ארבע, אך בהמשך דבריו משמע שנקט שהעיקר הוא כדעת הסוברים שהשיעור הוא ארבע ביצים. ובטעם הדבר כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' לב), שכיון שהסברא נוטה יותר כדעת הגר"א ודעימיה, שסוברים שהשיעור הוא כסעודת בוקר וערב, לכן אף שראוי להחמיר לכתחילה כדעת הסוברים שהשיעור הוא כסעודה של עירוב, מ"מ די אם נחמיר בשיעור ארבע ביצים. וכן כתבו הגרי"י קניבסקי (שיעורין של תורה שיעורי המצוות אות כח) והגרש"ז אויערבך (וזאת הברכה פ"ד הע' 23) שבשיעור של שלש ביצים אין צריך לחשוש לקביעות סעודה. מאידך, דעת הגרי"ש אלישיב (וזאת הברכה שם) שלכתחילה יש להימנע מלאכול אפילו שיעור של שלש ביצים.

ושיעור ארבע ביצים בזמנינו, לדעת החזו"א יש לשער ב-200 סמ"ק. וכן כתב הגרי"י קניבסקי (שיעורין של תורה שם) שעד שיעור נפח של כוס רגילה אפשר לברך עדיין 'בורא מיני מזונות'. ובספר מידות ושיעורי תורה (פי"ז סט"ו) כתב, שלשיטת הגר"ח נאה יש לשער שיעור ארבע ביצים ב-230 גרם.

ושיעור סעודת בוקר וערב שכתב המשנ"ב בשם הגר"א וכמה אחרונים, כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' לב) שהוא תלוי בכל מקום לפי דרך אכילת הפת הנהוגה בו.

במה נחלקו גאוני אשכנז וספרד בענין הברכה על מצה בכל השנה?  

בענין הגדרת 'פת הבאה בכיסנין' הביא השו"ע (סי' קסח סעיף ז) שיש אומרים שהוא פת שעושין אותה כעכין יבשים וכוססין אותם [וזה מלבד השיטות הנוספות שהובאו בסעיף זה, ושכתב השו"ע שלמעשה כולם נוהגים להלכה].

אחד הנידונים שיש בהם מחלוקת גדולה בגלל הגדרה זו של 'פת הבאה בכיסנין' שהיא פת שכוססין אותה, היא ה'מצה', שהיא פת שהיא נכססת באכילתה ונביא את הדעות וסברתם:

המחזיק ברכה (סי' קנח ס"ק ה) כתב, שהמנהג [של בני ספרד] לברך עליה במשך השנה 'בורא מיני מזונות' משום שהיא נכססת, ורק בפסח מברכים עליה 'המוציא' משום שהיא הפת של פסח, ובשם שו"ת בית דוד (סי' ע) כתב שיש לברך עליה 'המוציא' אף בשאר ימות השנה, וסיים שירא שמים יקבע עליה סעודה ויברך 'המוציא', והביאו הדעת תורה (כאן). וכן כתבו הכף החיים (שם ס"ק מג) ושו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב תשובה ג), שהמנהג לברך על המצה 'בורא מיני מזונות', אך ירא שמים יקבע עליה סעודה או יאכלנה בסעודת פת.

מאידך, בשו"ת מנחת יצחק (שם אות ז) ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' רה בהגהות לסי' קסח) כתבו שמעיקר הדין יש לברך על מצה 'המוציא', וכן מנהג בני אשכנז, אלא שמ"מ ראוי להחמיר לאכול ממנה כשיעור קביעות סעודה, או לפוטרה בפת גמורה. ודעת הגרש"ז אויערבך (קובץ צהר תשס עמ' רכו) שיש לברך על מצה 'המוציא' לפי בני אשכנז, כיון שהגדרת 'נכסס' היא שהפת מתפוררת בפה, ואילו מצה אינה מתפוררת בפה. ודעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות ס"ק ו) שברכת המצה היא 'המוציא' משום שדרך העולם לקבוע עליה סעודה, ואין אוכלים אותה לתענוג ולא מכבדים ממנה לאורחים.

לחם שנאפה על דעת לעשות ממנו צנימים, האם ברכתו מזונות?  

אחד הסוגים המצויים של לחם שנכסס, הוא צנימים שעושים מלחם שעובר אפיה עד שמתקשה, ומכל מקום, כתב הכף החיים (ס"ק סו) שדוקא אם נעשית הפת קשה מתחילת אפייתה, אז ברכתה מזונות, אך לחם רגיל שעשו ממנו צנימים, אף שעכשיו נעשה כפת קשה, מ"מ כיון שהיה עליו שם לחם, אין שמו בטל ממנו על ידי כן, וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ו תשובה י).

ולחם שנאפה מתחילה על דעת לעשות ממנו צנימים, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' עא אות ח) שאם נעשה הדבר בשני שלבים, דהיינו שבתחילה נאפה כלחם גמור, ורק לאחר מכן נעשה צנימים, עדיין נחשב הוא כלחם, אך אם נאפה בפעם אחת עד שהתייבש, דינו כפת הבאה בכיסנין. ודעת הגרש"ז אויערבך (ותן ברכה, קונטרס התשובות עמ' יא אות יג, פ"ג ס"ג אות ג), שאם נעשה מתחילה על מנת לאוכלו כקינוח שכוססים אותו ולא כלחם, ברכתו בכל צורה שנעשה בורא מיני מזונות, כדין פת הבאה בכיסנין.