במכתב שהעביר להרב גרשטיין הוא מספר על חברו מהקיבוץ החילוני, המתפקד כטייס קרב, שסיפר לו שיש לו מועקה  בלב… כי כאשר הגיע לגיל בר־מצווה לא עשו לו שום דבר! "לא הנחתי תפילין אפילו באותו יום, לא עליתי לתורה, וזה מעיק לי, אחרי הכל אני יהודי", הוא אומר והכאב נשמע מגרונו.

"כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כ"ח, י')

בסיפור דלהלן (שסופר ע"י הגר"י זילברשטיין בבית מדרשנו, והובא ב'ווי העמודים') נשמע על דברים המצביעים לכאורה על חילול ה', אבל בעצם יש בהם קידוש שם שמים לאור דברי הרמב"ם שכל העושה דברים בצנעה לשם שמים יש בכך קידוש ה'.

הסיפור החל כאשר מכובדנו הרב יוני גרשטיין מסר לנו מכתב שקיבל מחברו, תלמיד חכם גדול, המכהן כראש כולל ומרביץ תורה לרבים. אדם זה לא נולד להורים חרדיים. הוא גדל בקיבוץ חילוני, ובתקופת שירותו בצבא שימש כטייס במטוס קרב. בשלב מסוים החל לחשוב על תכלית החיים וחזר בתשובה, ולא הסתפק בכך אלא הפך כאמור למרביץ תורה. במכתב שהעביר להרב גרשטיין הוא מספר על חבר טוב שלו מהקיבוץ החילוני, המתפקד עד היום כטייס קרב, שפגש אותו וסיפר שיש לו מועקה בלב.

איש זה, שלמרבה הצער עדיין אינו שומר תורה ומצוות, מספר לחברו התלמיד חכם שחזר בתשובה שלמה, שכאשר הגיע לגיל בר־מצוה לא עשו לו שום דבר! "לא הנחתי תפילין אפילו באותו יום, לא עליתי לתורה, והוריי לא ציינו את יום הגעתי למצוות בשום אירוע מיוחד, וזה מעיק לי שהרי אחרי הכל אני יהודי", הוא אומר והכאב נשמע מגרונו.

"ומה הנך רוצה ממני?", שאל חברו הלתמיד חכם. "אני מעונין שתסדר לי עלייה־לתורה במקום כלשהו, שבו גם אניח תפילין לפחות פעם אחת בחיי!", השיבו.

♦ ♦ ♦

לראות את טעמה המתוק של השבת

מספר חברו התלמיד חכם, שבכל מהלך השיחה עם חברו החילוני לא שמע ממנו שהוא מעוניין להתקרב לשמירת תורה ומצוות. הוא רוצה רק להניח תפילין ולעלות לתורה, וזהו.

"ניסיתי להציע לו שיגיע למשפחתנו לשבת קודש ויראה את טעמה המתוק של השבת, אבל ברגע שהוא הרגיש שאני מנסה לקרבו שלל את ההצעות מכל וכל…". התלבט התלמיד חכם בשאלה, אותה העלה במכתב שהעביר להרב גרשטיין, איך אפשר לתת עלייה־לתורה ולהניח תפילין פעם אחת בחייו, ולאור דברי הרמב"ם הנ"ל יש בכך קידוש ה', הרי מדובר באדם המחלל שבת בפרהסיה!

והנה, בדרך כלל מתייחסים לאנשים כאלה כ'תינוקות שנשבו', אבל במקרה שלנו אין מדובר לכאורה בתינוק שנשבה, וזאת מצד שתי סיבות: ראשית, הרי עצם העובדה שהוא רוצה להניח תפילין ולקבל עלייה־לתורה יש בה כדי להוכיח שהדבר באמת מעיק לו, ואם כך איננו תינוק שנשבה. שנית, טייס זה ליווה את חברו, שחזר בתשובה והפך לראש כולל, בכל התהליך הארוך של החזרה בתשובה, מתחילתה ועד סופה, ואם כן בוודאי שהוא מכיר את דרך היהדות ויודע מה היא מכילה!

 הגילוי של מרן הגרי"מ פיינשטיין זצוק"ל בשם ה'חפץ חיים' זי"ע

 מרן הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצוק"ל סיפר לי בשם מרן ה'חפץ חיים', שפעם גזרה המלכות שכל בתי העסק של היהודים יולאמו אלא אם כן ימיר בעל העסק את דתו, רחמנא ליצלן. וסיפר ה'חפץ חיים', שלא היה יהודי אחד שהסכים להמיר את דתו. ולכן, כשהתעוררה לאחר מכן שאלה כיצד להתייחס אל היהודים הללו, פסק הלכה־למעשה שלמרות שהם מחללי שבת בפרהסיה ומצד ההלכה הם נחשבים כגויים לכל דבר, אי אפשר להחשיבם ככאלה, שהרי הם הצהירו בריש־גלי שלא ימירו את דתם למרות ההפסד הכספי העצום שנגרם להם.

ואם כן, לכאורה גם במקרה שלנו אי אפשר יהיה להחשיב את החבר הטייס הזה כתינוק שנשבה, וכנ"ל.

 ועל־פי זה השבנו לתלמיד חכם ששאל, שלמרות אשר אין איסור להעלות לתורה מחללי שבת, אבל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה שלא להעלותם בין שבעת הקוראים, ולכן הצענו לו שינהג בדרך זו: "תגיד לגבאי שיקרא לך – בשקט – לעלות לתורה, ואחר כך יכריז בקול רם את שמו של החבר החילוני, ואתה תאמר לחברך 'אני אברך בקול ואתה תחזור על כל מה שאני אומר מילה במילה, ואחר־כך תקרא בתורה עם הבעל־קורא'. ברכותיו של החבר החילוני לא תהיינה לבטלה, כי הוא הרי קורא בתורה ויש לו חיוב לברך, מה גם שבוודאי הוא לא בירך בבוקר… וכך ייפתרו כל הספקות על הצד הטוב ביותר.

♦ ♦ ♦

מצוות קידוש ה', כפי שהיא מתפרשת תמיד על־ידי שומרי תורה ומצוות, איננה רק במסירת הגוף ממש לה' יתברך; 'מסירות נפש' היא מושג שקיבל 'הרחבה יתירה' בדורות האחרונים, ומסירות זו באה לידי ביטוי גם כאשר אדם מוכיח לבוראו שהוא מוכן להקדיש מאמצים עליונים על־מנת לעשות רצונו בלבב שלם.

וכאשר האדם מעוניין בכל לבו לקיים מצוה כלשהי, והוא עושה זאת במסירות נפש, גם ה' יתברך מתערב בעניין ומסייע לו להגיע למימוש רצונו.

המעשה שלפנינו, שסופר על־ידי הרב מרדכי ברזילי, יו"ר 'הצלה', התרחש בעיר נתיבות בדרום הארץ, ובמקביל גם בבית הכנסת 'איצקוביץ" בבני ברק.

בשעה 12:30 בלילה סיים יהודי בני־ברקי את עיסוקיו בנתיבות והתכונן לשוב לביתו. לפתע הוא מבחין ביהודי נוסף המבקש ממנו לעצור ולקחתו בטרמפ.

כיון שבשעה זו כבר אין תחבורה ציבורית בכל האזור וחזותו של מבקש הטרמפ היתה חרדית לכל דבר, עצר הנהג, פתח את החלון, ושאל את הטרמפיסט לאן הוא מבקש להגיע. משהשיב שהוא צריך להגיע לבני ברק הזמינו להיכנס לרכב ופתח בנסיעה.

ויהי בהיותם בדרך שואל הנהג את האיש שהצטרף לנסיעה מה יש לו לחפש בבני ברק בשעה מאוחרת כל־כך. תשובתו של האיש היתה מפתיעה: "קיבלתי על עצמי לא להפסיד אף פעם תפילה בציבור, ובדיוק היום היו לי טרדות רבות ועד לרגע זה לא הצלחתי להתפלל ערבית בציבור. ישבתי וחשבתי מה עלי לעשות; הרי בכל האזור אי אפשר עתה להשיג מנין, ואם כן אולי בכל זאת הפעם אתפלל שלא במנין. אבל מיד התחזקתי בעצמי ואמרתי שאם אעשה זאת פעם אחת ואתפלל ביחידות תיעקר כל הקבלה שלי והכל יתערער. לכן החלטתי להתאמץ ולנסוע עד לבני ברק ולסור לבית הכנסת 'איצקוביץ", שם יש מניינים עד שעה מאוחרת מאוד. היצר  הרע ניסה להחלישני, אבל עמדתי נגדו, יצאתי לכביש וחיפשתי טרמפ, והנה עזרני ה' יתברך ומצאתי אותך".

השניים נוסעים לבני ברק. והנה, מיד בהגיעם ל'איצקוביץ", בשעה 1:45 אחר חצות, הם שומעים צעקות 'צענטער, צענטער' (עשירי למנין). היהודי שלנו מצטרף בשמחה רבה למניין ומתפלל בציבור… בעוד הטרמפיסט מתפלל ערבית, עשה הנהג חשבון לעצמו ואמר: 'הרי האיש שהגיע אתי מתגורר בנתיבות, ואם כן איפה הוא יבלה עתה את השעות שנותרו עד הבוקר? הרי ברור שאין לו אפשרות לחזור עתה לנתיבות'.

הנהג מחליט להמתין עד תום התפילה ואז הוא ניגש אל היהודי שנסע אתו ושואל "איפה הינך מתכונן לישון עד הבוקר?". הלה לא התבלבל והשיב שהוא מתכונן לעלות לישיבת פוניבז' ולישון על אחד הספסלים…

אדהכי והכי הם יוצאים מבית הכנסת 'איצקוביץ" ומבחינים בשני אנשים הצועקים האחד על רעהו. להפתעתם כי  רבה צעק אחד: "מדוע אתה מעכב אותי, הרי אני צריך לחזור עתה לעיר נתיבות"… בקיצור, האיש מצא טרמפ גם בדרכו חזרה לדרום הארץ.

ברור היה מעל לכל ספק שרצונו העז של האיש שלא לבטל קבלתו בענין התפילה בציבור הביאה את ה' יתברך להתערב בענין ולסדר לו את ה'הסעות' גם בהלוך וגם בחזור.

עד כאן סיפורו המרתק של הרב ברזילי.

לאור הדברים התעוררנו בשאלה כדלהלן: היהודי מנתיבות שהתאמץ כל־כך להגיע לבני ברק על־מנת לא להפסיד תפילה בציבור, הרי לא יוכל למחרת היום ללמוד כיאות ב'סדר'. הוא יהיה עייף מאוד ולא יעלה בידו להתרכז כראוי. ואם כן, האם אי־החמצתה של תפילה בציבור שווה עד־כדי־כך שהאברך יצטרך לבטל למחרת מתורתו? הרי הגמרא (מועד קטן, ט.) מביאה על כך את הפסוק (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך, וכל דרכיך יכונו", וכן נאמר (משלי ה, ו) "אורח חיים פן תפלס", דהיינו שהאדם צריך לשקול את דרכיו בפלס־מאזניים ולהחליט מה שווה נגד מה! ואם כן, השאלה היא האם הענין החשוב הזה שלא להפסיד תפילה בציבור חשוב עד־כדי־כך גם אם הוא יבטל מסדרי הלימוד שלו?

הצגתי את השאלה הזו בפני גיסי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שאמר כי "כדאי היה ליהודי ההוא להשקיע את המאמץ הזה ולהתפלל בציבור".  וחשבתי שהביאור בכך הוא, שכיון שליהודי אשר קיבל על עצמו שלא להפסיד תפילה בציבור היה רפיון בענין זה וביקש להתחזק, הרי אם יבטל את הקבלה פעם אחת יש חשש שהרפיון יחזור!

 

זכה בה לחיי העולם הבא

הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מסכת מכות (פרק ג' משנה טז) כותב, שאם אדם מקיים מצוה אחת בשלמותה ודבק בה במסירות נפש, הרי הוא זוכה לחיי העולם הבא. דבריו מוסבים על המשנה "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את ישראל", וזה לשונו: "מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנניא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה. ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וכו'". וזה תואם את דבריו של גיסי שליט"א שאמר, שאם האדם קיבל על עצמו שלא להחמיץ אף פעם תפילה בציבור כדאי שלא יתרשל בכך ולו פעם אחת, ולכן גם בעניינו של היהודי מנתיבות כדאי שלא להחמיץ את התפילה ולו פעם אחת.

מסקנה זו צריכה ללמדנו אורחות חיים: שכאשר אדם מקבל על עצמו דבר פלוני, חשוב מאוד להקפיד ולשמור על הדבר ולא לזלזל בכך. כי בדרך־כלל, כאשר מחמיצים פעם אחת באה מיד לאחר מכן הפעם השנייה וכו'…

 

מתוך ספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן