"לאחר מכן הם הובילו אותי כחתן אל הכסא הריק, והתבקשתי להתחיל לאכול. נאמן להחלטתי, אכלתי רק פרוסת לחם אחת. ואז, אני שומע קול דקיק ומתוק: 'תלמיד חכם, מהמלפפון שלי לא אכלת!' וכל הילדים עונים אחריו: 'וגם משלי לא טעמת!'"

הרב ישראל ליוש שליט"א

 "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א, י"ט)

 

בספר יהושע (ה', י"ג י"ד) מתואר משא ומתן בין יהושע לבין איש שהוא פוגש ביריחו כשחרבו שלופה בידו, ויאמר לו יהושע: 'הלנו אתה אם לצרינו?' ויאמר לו האיש: 'אני שר צבא ה', עתה באתי'.

הגמרא (מגילה דף ג' ע"א) מסבירה את המו"מ בין המלאך ליהושע, המלאך האשים את יהושע בשתי עוונות, ראשית, שביטלתם אמש קרבן תמיד של בין הערביים. וגם, עוון ביטול תורה, שהרי בלילה כאשר אינכם נלחמים עליכם לעסוק בתורה.

שאל אותו יהושע: 'ועל איזה מהם באת כעת?' עונה המלאך: 'עתה באתי', היינו על העוון הנוכחי – ביטול תורה.

תוס' מקשים היכן משמע בפסוקים ההסבר הזה במשא ומתן שבין המלאך ליהושע? והם מבארים: המילה 'לנו' רומזת על הפסוק: 'תורה צוה לנו'. והמילה 'לצרינו' רומזת על קרבן התמיד שמציל אותנו מהצרות. וזהו ששאל אותו יהושע ה'לנו' אתה אם ל'צרינו'? האם באת על עוון ה'לנו' – ביטול תורה, או על עוון ה'לצרינו' – ביטול קרבן התמיד.

עונה לו המלאך: 'עתה באתי' – על ביטול תורה הנרמז במילה 'עתה' כפי הפסוק המופיע בפרשתנו: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'.

שאל הרב מפוניבז': הרי בשאלה רמז המלאך על עוון ביטול תורה במילה 'לנו', כפי הפסוק 'תורה צוה לנו', א"כ מדוע בתשובה שינה ורמז על עוון ביטול תורה במילה 'עתה', כפי הפסוק 'ועתה כתבו לכם'?

אלא – מסביר הרב מפוניבז' – שמלבד שהמלאך רצה לרמוז ליהושע על ביטול תורה, הוא גם רצה להסביר לו כיצד ומדוע הם הגיעו למצב הזה שהם מתבטלים מלימוד תורה. וע"כ הוא אומר לו: אתם מביטים על לימוד התורה כ'ציווי' – 'תורה צוה לנו', ולכן אתם מתקשים לעשות זאת בעל כרחכם. לו הייתם מביטים על לימוד התורה כ'שירה' – 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', אזי לא הייתם בטלים ממנה. כי 'שירה' היא ביטוי לדבר נעים ונחמד הפורט על נימי הלב, וכשהיחס אל לימוד התורה הוא כתענוג, אזי הקשיים אינם מורגשים, ואינם כלל סיבה להיבטל ממנה. אך מנגד כשהמבט הוא: ציווי, הכרח, לא רצוני, מיד יצוצו המניעות, והן מהוות עבורכם סיבות להתבטל מלימוד תורה.

***

ספור מדהים על אהבת תורה יוקדת בלבותיהם של זאטוטים – תינוקות של בית רבן, מסופר בספר 'ומתוק האור' על שבת קודש:

אהבת תורה עצומה היתה לו לעשיר אחד שנהג לפזר מהונו ממון רב עבור לומדי התורה, וכששאלוהו מהיכן שאב אהבת תורה זו?, סיפר:

אבי נפטר בעודי ילד צעיר, אינני זוכר אותו כלל. אמי גידלה אותי במסירות רבה, ותמיד שאפה לשלוח אותי ללמוד באחת מן הישיבות המפורסמות. כשהגעתי לגיל שלוש עשרה אזרה כוחות נפש ושלחה אותי ל'וילנא' ללמוד שם תורה, ולהגשים את שאיפותיה שאהיה גדול בתורה. וכך יתום בודד נפרד מאמו כשגמרתו בידו ומעט צידה לדרך, נסעתי ל'וילנא' ללמוד תורה.

נכנסתי להיכל הישיבה, מצאתי לעצמי מקום פנוי והתחלתי ללמוד, כעבור כמה שעות, בטני החלה לשלוח רמזים של רעב, שעות שלא בא אוכל לפי ועובדה זו נתנה את אותותיה, התביישתי לשאול היכן יש אוכל וניסיתי להמשיך ללמוד, עד שכבר לא יכולתי ופניתי לבחור שישב לידי וביררתי אצלו היכן יש אוכל?

'אין כאן חדר אוכל' – ענה לי הבחור בעדינות – 'אנחנו אוכלים 'ימים' אצל תושבי העיר, בכל יום הבחור פונה לכתובת אחרת אליה הוא שובץ, ושם הוא אוכל את לחמו. גש אל הממונה והוא ישלח אותך לאחד מהתושבים!'.

כך עשיתי, אולם הכתובת היחידה שנותרה לו פנויה, היתה אצל אשה אלמנה עניה ומרודה, שהתגוררה בביתה העלוב עם ששת יתומיה הקטנים. צמרמורת עברה בגופי, 'הכיצד אוכל לאכול שם ולנגוס מפת לחמם הדלה?' הרהרי לעצמי, והממונה – כאילו קורא את מחשבותיי – אומר לי: "היא אוהבת לארח בחורי ישיבה, אך כיון שהיא אכן עניה, אל תבקש תוספת, שלא תאכל על חשבון ילדיה".

"לא ידעתי את נפשי"- מספר העשיר – "הסתובבתי אנה ואנה, מסתפק אם אכן ללכת לאכול אצל האלמנה, שבתי לבית המדרש, מנסה בכוחותיי הדלים לותר על האוכל, אך לבסוף הרעב הכריע, לא היתה לי ברירה, הלכתי לבית האלמנה, מתוך החלטה ברורה שאוכל שם רק פרוסת לחם אחת, המעט שישקיט את רעבוני.

"נקשתי על הדלת, וכשהיא נפתחה קדמו את פני ששה ילדים חמודים כשהציפייה הציפה את עיניהם, ומאחור אני שומע את אמם שואלת: 'מי בא?'

"פה אחד ענו הילדים: 'תלמיד חכם הגיע!'

"הם תפסו בידיי והובילו אותי לכיון המטבח, השולחן שם היה רעוע, ועליו כבר היו מונחות שבע צלחות, שש מהן מלאות והשביעית ריקה.

"האמא נכנסה למטבח ושאלה: 'ילדים יקרים, של מי הצלחת הריקה?', 'של התלמיד חכם!' ענו הילדים בקול גדול.

"'אני רק בן שלוש עשרה' – רציתי לזעוק – 'לא תלמיד חכם ועדיין לא מתקרב לתואר הנכסף', אבל שתקתי.

"האם המשיכה לשאול אותם: 'ילדים חמודים, מה עלינו לעשות כעת?' מיד, באחת, בשמחה שפרצה ללא גבול, נטלו הילדים את הצלחת שלהם וכל אחד העביר ממנה מעט אוכל לצלחת הריקה. לא תחושת ויתור הורגשה שם, להיפך, הרגשה של זכות, פרץ של שמחה היה בילדים הללו על שזוכים לתת לי מפת לחמם. לאחר מכן הם הובילו אותי כחתן אל הכסא הריק והתבקשתי להתחיל לאכול. נאמן להחלטתי אכלתי רק פרוסת לחם אחת.

 

"ואז, אני שומע קול דקיק ומתוק: 'תלמיד חכם, מהמלפפון שלי לא אכלת!' וכל הילדים עונים אחריו: 'וגם משלי לא טעמת!'. תשוקתם של הילדים שאוכל מהמנה של כולם, לא הותירה לי ברירה ואכלתי את כל מה שהניחו לי בצלחת, רק אז היו הילדים מרוצים, כשראו שה'תלמיד חכם' כבר אינו רעב.

כשסיימתי ופניתי ללכת הודיתי לאלמנה על הארוחה, ואזי היא פנתה שוב לילידה: 'מה תבקשו מהתלמיד חכם?' בליבי חשבתי: 'לו אני יכול, אתן להם כל מה שיבקשו'. אבל הם ביקשו דבר אחד: 'תלמיד חכם! תברך אותנו שנזכה לגדול בתורה!'".

עשיר גמר את סיפורו, ופרץ של דמעות פרץ מעיניו ואמר: "אותה אלמנה עם יתומיה הרכים, הם שחינכו אותי לאהבת תורה! הם שלימדו אותי ששירת התורה לעולם תנוגן, ובכוחה של מנגינה זו לצלוח כל קושי, ולהמשיך להתנגן בכל מצב, וכך חדרה לעצמותיי הידיעה שאין דבר חשוב יותר מלימוד התורה הקדושה!".

 

לשליחת תגובות לכותב הטוב, הרב ישראל ליוש, כתבו ל: [email protected]