"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כ"ה, ב')
רבי שמואל גריינמן זצ"ל היה יד ימינו של ה"חפץ חיים", ויד ימינו של ה"חזון איש". לפני כשבעים שנה הוא נסע בשליחות לאמריקה, לאסוף כסף עבור לומדי תורה, שהיו מצויים במצב דחוק ביותר עד כדי חסרון פת לחם. בעת שתיאר בפני העשירים האמריקאים עד היכן מגעת ההסתפקות במועט של אותם אברכים, קם אחד הנאספים ואמר בהתרגשות: "רבי, למה אלינו באים רק השקרנים? למה לא באים אלינו העניים האמיתיים שאתה מספר עליהם?!".
רבי שמואל, אשר היה חריף מאד, ענה מיד: "עד כמה שהדולר שלכם הוא אמת, מגיעים האמיתיים, עד כמה שהוא שקר, מגיעים השקרנים"…
כשאנשים גונבים ומרמים זה את זה, הכסף שבידיהם הוא לא הכסף שלהם, והם נותנים כסף של אחרים. לכן הוא אמר להם, שאם הכסף של האדם הוא אמת, באים אליו העניים האמיתיים. אך אם הכסף שבידו הוא שקר, באים אליו השקרנים…
אבי זצ"ל קיבל ברכה מאדמו"ר גדול, שכספו ילך אך ורק למקומות טובים וראויים. באותם ימים, כאשר אדם רכש בית ורצה לרשום אותו בטאבו, היו מחייבים אותו להפריש מהכסף אחוזים ל"קרן הקיימת לישראל". אבא שלי הלך למשרדי הטאבו, שם ישב פקיד בעל סמכויות קרובות לסמכויות של שופט. אבא שלי ראה אותו צועק על האדם שהיה לפניו בתור, משום שלא רצה לתת את הכסף לקק"ל. כשהגיע התור של אבי, הוא אמר לפקיד: "הבית הזה שאני הולך לקנות, הוא מציאה גדולה, ואף על פי כן, אם אני חייב לתת ל'קרן הקיימת', אני מעדיף לא לקנות אותו, משום שהם נוטעים עצים בשבת. אני לא יכול להסכים שהממון שלי יסייע לחילול שבת. אם אתה רוצה להעביר לי בלי לתת כסף לקק"ל, בבקשה, ואם לאו לא אקנה את הבית".
למרבה הפליאה, הפקיד באמת ויתר, ורשם את הנכס בטאבו בלי שאבי הוצרך לתת כסף לקק"ל…
עוד דבר פלא ארע לאבי בענין זה: אנשי ארגון הלח"י, שפעלו במחתרת לשחרור ארץ ישראל מידי הבריטים, פנו אליו, ודרשו ממנו להעניק להם כסף למימון פעולותיהם הלוחמניות. אבא אמר להם: "לא בא בחשבון, משום שלדעתי התנהגותכם היא לא לפי רצון ה'. אני לא מוכן לתת את ידי לאנשים שהקב"ה לא מסכים עם מעשיהם!".
הם איימו עליו: "אם אתה לא תתן, ניקח בכח!".
אבל אבא אמר להם: "אני לא מפחד מכם, משום שיש לי ברכה מאדם גדול, שהכסף שלי ילך רק למקומות טובים, לכן אני בטוח שלא תצליחו בכך"…
הם הגיעו לחנות בלילה, שברו את המנעולים וניסו לפרוץ פנימה. פתאום עבר במקום רכב של הצבא האנגלי. כאשר הם שמעו אותו, הם הרימו רגלים וברחו. למחרת בבוקר מצא אבא את החנות פרוצה מבלי שנלקח ממנה מחוט ועד שרוך נעל.
הכסף שלו באמת הלך רק לדברים טובים, משום שהיתה לו כזו אמונה חזקה.
***
באחת מדרשותיו סיפר רבי יענק'לה גלינסקי זצ"ל את הדברים הבאים:
באתי לעשיר מסוים וביקשתי ממנו לתרום כסף בשביל הישיבה, אבל הוא ניסה להתמקח. אמר שהעסקים קצת חלשים בזמן האחרון והוא צריך לצמצם בהוצאות.
אמרתי לו: "אני רוצה להגיד לך משהו. הגמרא אומרת, שאשה שהקדיחה את תבשילו, מותר לגרשה. מה קרה אם היא שרפה את התבשיל, בגלל זה כבר מותר לגרש אותה? וכי היא עשתה עוול כל כך גדול?!
"אבל כנראה שיש שריפת תבשיל ויש שריפת תבשיל… אשה ששרפה את התבשיל, אם היא נאמנה מאד לבעלה, היא חותכת למעלה, נותנת לו את מה שלא שרוף, והיא עצמה אוכלת את השרוף. אשה שקצת פחות נאמנה, מחלקת את התבשיל חצי-חצי, חצי בשבילו וחצי בשבילה. כל אחד מהם יאכל קצת תבשיל שרוף, וקצת תבשיל לא שרוף. אבל אם היא לא נאמנה, היא אוכלת את מה שלא שרוף, ולו היא נותנת את השרוף. על זה נאמר, 'אשה שהקדיחה תבשילו'.
"אם לא הולך לך כל כך בביזנס, במה אתה מקצץ? את מה אתה מוריד דבר ראשון? את הצדקה. זה נקרא 'הקדיחה תבשילו'. קצת לא הולך לך בביזנעס, וכבר אתה חושב שהצדקה אשמה?!".
דווקא על הצדקה נאמר: "ובחנוני נא בזאת" (מלאכי ג', י'), דווקא בזכות הצדקה אדם זוכה לשפע של ברכה.
החשיבות של הכסף היא לא מכיוון שאפשר לקנות בו תענוגות. החשיבות של הכסף היא מכיוון שאפשר לקיים בו מצוות, לקנות בו אוכל בריא וכדומה, כדי שיתחזק האדם ויוכל לעבוד את ה'.
אני זוכר שבאמריקה, כשהיו מדברים על אנשים, היו אומרים: "הבן אדם הזה שווה מאה אלף"… "זה שווה מאתיים אלף"… "ההוא שווה מליון"… השווי של האדם היה לפי כמות הכסף שיש לו. זה הערך שלו, ובזה הוא נמדד.
פעם עם ישראל השכיל להבין, שהתורה היא הדבר החשוב ביותר והמכובד ביותר. ומאחר שכך כל מי שנעשה עשיר התיישב ליד גמרא, התנועע במרץ ועשה את עצמו למדן. עשיר אחד שאיבד את כספו אמר: "את הכסף שהפסדתי, נו מילא… אבל מה יהיה עם התואר 'למדן' שאיבדתי?".
מסופר על עשיר שעשה עצמו למדן והתנועע בדבקות, כביכול הוא מתעמק ברמב"ם. ניגש אליו אדם ואמר: "אני אוסף כסף לפדיון שבויים, האם תוכל לתרום?".
"באמת?", שאל העשיר, "מיהו השבוי?!".
אמר לו האיש: "הרמב"ם הקדוש נשבה בידי גוי!".
"מה, באמת?!", השתאה העשיר.
"כן כן, הנה הרמב"ם שבוי בידיים שלך"…
כך היו נראים עמי הארצות של ימים עברו.
(מתוך הספר 'אריה שאג' שמות)