"עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת" (דברים כ"ד, י"ח)
"תרי"ג מצוות"- אמר פעם- "הן תרי"ג שערים שעל ידם ניתן לבקוע אל תוך ההיכל", בהסמיכו לכך מעשה שהיה:
אחד הרבנים העוסק בקירוב רחוקים, הוזמן פעם למקום אחד, כדי לשאת דרשה בפני יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. אפס, בהגיעו למקום התברר למרבה המבוכה, שרק אדם יחיד ובודד טרח להגיע לדרשה.
אותו רב לא סב על עקביו בהשלמה עם המצב, אלא נפנה לעבר המאזין הבודד ואמר לו: "בוא ואלמד אותך הלכה קלה אחת ותשתדל מעתה ואילך לקיימה – נטילת ידיים של שחרית". במשך זמן מה פרט באוזניו את אופן הנטילה על פי דין, הסביר כי יש ליטול את הספל ביד ימין, להעביר ליד שמאל וכו', ובזאת הסתיימה ה'דרשה' הבלתי מוצלחת שלו לאותו ערב.
כעבור שש שנים הזדמן הרב ההוא בשנית לאותו בית כנסת, ולקראתו ניגש יהודי נכבד, מושיט לו יד ל'שלום עליכם' לבבי, ושואל תיכף: "האם כבוד הרב מכירני?". כשנענה על ידו בשלילה, הזכיר לו הלה נשכחות ואמר: "אני הוא זה שלפני שש שנים לימדת אותי הלכות נטילת ידיים של שחרית". כשנהרה של השתאות וקורת רוח פושטת על פני הרב, ממשיך היהודי ומתאר באוזניו את השינוי שחל בחייו, מאז שהחל בקיום מצוות נטילת ידיים. הוא אמנם לא הגיע בבת אחת, אולם אט אט התחזק יותר ויותר והוסיף בשמירת המצוות, עד שכיום מוסר הוא מדי יום שיעור בגמרא.
הכל מכח מצווה קלה אחת שהחל לקיימה בזכות אותו הרב.
קדושת מעשה מצווה
בחודש אלול של אחת השנים, ימים ספורים לפני ראש השנה, שבה בתו הפעוטה מן הגן, ובהתרגשות גוברת סיפרה שהגננת תקעה היום לילדות בשופר. באותה תקופה שימש ר' שמשון זצ"ל כראש ישיבה בירוחם, ובראש השנה שימש שם כבעל תוקע. מתוך רצון לזכות גם את ילדיו הקטנים בשמיעת תקיעה של מצוה, נטל אותם יחד עמו להיכל הישיבה, וכדי שלא יפריעו במהלך התקיעות – מילא את כפם בשקית ממתקים.
והנה כאשר שאל את הילדה בראש השנה לאחר התפילה: "מי תקע בשופר?", השיבה היא ללא היסוס: "הגננת"…
מה פשר הדבר? שאל ר' שמשון, והסביר שהפסיכולוגים לבטח יאמרו שבגן הילדה היתה מרוכזת כולה בחוויה של תקיעת השופר, ואילו בראש הנה היא היתה עסוקה יותר בשקית הממתקים, כשברקע היא קולטת באוזניה רק בדרך אגב את קולו של השופר.
כאן עבר ר' שמשון לתיאור ציורי מרתק של התרחשות עתידית, והוליך את השומעים על כנפי הדמיון עשרים שנה מאוחר יותר:
יבוא יום, והילדה הזו אי"ה תגדל ותהיה מטופלת בשלושה ילדים קטנטנים. בשעות הבוקר של אחד הימים, תהא עסוקה למעלה ראש בטיפול בהם. הגדול מתרוצץ לכאן ולכאן, השני זוחל סביב רגליה, והשלישי אחוז בזרעותיה. לפתע, מכונת הכביסה גולשת – צינור הניקוז נסתם, ורצפת הבית הוצפה כולה במים שוצפים. במאמץ עליון, תוך כדי תמרון עם הילדים, הצוהלים למראה השלוליות ומבקשים להשתעשע בהן, היא מצליחה בסופו של דבר לגרוף את כל המים, ולהשיב לרצפה את המראה הנורמלי שלה. אלא שאז היא מבחינה לחרדתה, שהשעון לא עצר מלכת, ובעוד דקות ספורות עתיד הבעל לשוב מלימודיו בכולל, כאשר ארוחת הצהריים טרם מוכנה. בלית ברירה היא רצה למקפיא כל עוד רוחה בה, מוציאה משם אוכל מוכן כלשהו, ומחממת אותו על הכיריים. כאשר הבעל מגיע ומציץ לרגע בסיר , הוא מפטיר באכזבה בלתי מוסתרת: "תגידי, אין אוכל יותר אנושי בבית הזה?!"…
והיא – יש לה בהחלט מה לענות וגם להשיב מנה אפיים – אבל בכל זאת שותקת, ובולמת פיה בשעת מריבה.
מהיכן נמצא בה הכוח העל-אנושי הזה לשתוק?
"הכוח הזה" – אומר ר' שמשון – "יכול לנבוע מאותה תקיעת שופר שבקושי שמעה לפני כעשרים שנה. התקיעות בגן אומנם היו חוויה אדירה, ואפילו חינוכית, אבל התקיעה בבית הכנסת היתה 'תקיעת מצווה', וככזו, חדרה עמוק בקרב נשמתה, עד שמכוח קדושתה של אותה מצווה, ניטע בקרבה כוח לבלום פיה בשעת מריבה, שעל שתיקה כזו העולם עומד!"…
הדין והרגש
בהזמנות אחרת עורר על כך, שגם באלו המקיימים את כל המצוות, הרי שונה לגמרי מבטם של עמי ארצות ממבטם הבהיר של תלמידי חכמים. "ניקח לדוגמה את מצוות סוכה" – אמר – "עם הארץ סבור שזה 'רגש', הוא מקשט ומפאר אותה בשרשראות נוצצות ונורות מהבהבות. אבל תלמיד חכם לעומת זאת, יודע שבראש ובראשונה על הסוכה להיות כשרה על פי דין, ושעיקר המצווה היא לשבת בסוכה כהלכתה. וכך היא המידה גם בשאר מצוות התורה, שההמון המתייחס אליהן כ'הרגשים'- עלול להחטיא את העיקר שהוא קיום הדין כצורתו וכצביונו, ועל בן תורה להעמיק מבטו ולחקור אחר שורשי המצוה ופרטיה כדי לקיימה כתיקונה כרצון הבורא".
הוראות המותר והאסור
בדברו פעם אודות 'אמונה', אמר כי אחד מעיקריה הוא לדעת, שלכל פעולה קלה ביותר שלנו – יש משמעות עצומה של בנין או חלילה של הרס, ותפקידנו בעולם הזה הוא רק לבצע את ההוראות בשלמות, ולא להבין איך מערכת זו פועלת. הקב"ה מצווה לקחת לולב ולנענע, ועלינו לעשות כן בידיעה, שאם לא ימולאו ההוראות בשלמות, יש גיהנום! מגיע לילה נוסף, ואנו מצווים בהוראות הבאות: להסב על צד שמאל ולאכול כזית מצה, כאשר אי קיום ההוראה בשלמות ובשיעור הזמן הנדרש, עלולים להרוס עולמות.
אין לנו מושג מה אנו בונים או עושים, ואך זאת ידוע לנו, שלכל אחד יש תפקיד שעליו למלא בדקדוק. ואם יעשה כן – יש "משלם שכר טוב לשומרי מצוותיו", ואם לאו – "מעניש לעוברי מצוותיו". זהו הקוטב וציר החיים שעלינו לחיות סביבו.
"היה זה בימי מלחמת עולם השנייה" – סיפר- "כשהעולם געש ורעש ואף אחד לא ידע מה העתיד צופן בחובו וכיצד יש לנהוג. התפרוץ מלחמה? ואימתי? מה יעשו הרוסים ואיך יגיבו הגרמנים? היו רבים שברחו דווקא לשטח הכיבוש הגרמני, מפחד שלטון האימה הרוסי, ולעומתם רבים אחרים ברחו מידם האכזרית של הגרמנים אל השטח הרוסי. הלב אכול היה בספקות, כיצד ניתן להציל את המשפחה והילדים. נורא ואיום. מה עושים?
"כאשר שאלו את מרן הרב מבריסק זצ"ל 'מה יהיה?', הוא הגיב במילים הללו: 'לא אכפת לי דבר. אני צריך רק לדעת מה אסור לעשות ומה מותר!'. הדברים הללו כל כך פשוטים ולכאורה ללא חידוש מיוחד", סיים, "אולם מעולם לא שמעתי מסר כל כך ברור".
עסק המצוות
אנשי המסחר אינם נמנעים מפעולות העשויות להניב רווחים, גם במקום חשש של להג ולעג הבריות אודותיהם ו'מה יאמרו ברחוב'. כאשר חשבון הבנק תופח – אין מתייחסים לזוטות מעין אלו, והכל מבינים כי עבור 'עסקה מוצלחת' שווה לשלם מחיר אישי. כזה הוא בדיוק מבט המאמין ודבוק ביוצרו של 'עסק המצוות'. העובדה שההמון אינו יודע להבחין בין עיקר וטפל, ובין יהלומים מבהיקים בדמות עשיית רצון השי"ת, לבין חולות הים הנוצצים לנגד השמש הזורחת – אינו מניא את המבינים בתחום מלעסוק ראשם ורובם ב'בורסת היהלומים'.
ה'מסחר' הנכבד במצוות התורה, הקיף את כל שעות היום וכל תחומי החיים, וכל שיג ושיח עמו אילף לקח, כיצד צריכה להראות חביבות המצוות ויוקרתן בעינינו. לשם משל בעלמא: אם אצל אדם מן השורה השיקולים בנושא האוכל והשתייה מתייחסים לתחושות הרעב והשובע, הנאת החיך וכיו"ב, הרי שאצל איש ההלכה שכל מעייניו בתורת ה' וחפצי שמים, החישוב העיקרי הוא פרטי המצוות, הברכות וכיו"ב.
פעם הזדמן בחור מתלמידיו למסעדה צנועה ב'גאולה', שם ראה את רבי שמשון כשלפניו על השולחן לחמנייה וכוס שתייה בלבד. ניכר היה בו שלא נכנס לשם כדי להשביע את נפשו בסעודה דשנה, והמחזה כולו אמר דרשני. ואמנם, לאחר שהתעניין בשלומו של הבחור, מצא ר' שמשון לנכון להבהיר באוזניו את פשר מעשיו שמה: "הואיל וברכת המזון היא מדאורייתא, הדריכה אותנו אמנו להשתדל לברך בכל יום ברכת המזון, ואני מקפיד על כך". לאחר מכן הזכיר גם את חיוב מאה ברכות בכל יום, שהרמב"ם מונה בכללן אף את ברכת המזון, על ארבע הברכות שהיא כוללת.
חטוף ואכול
הוא היה עמוס בעבודת ה' מבוקר ועד ערב, עד כלות כל הכוחות, אבל לעולם לא ידע שובעה בעסק התורה וקיום המצוות. הרי הן 'מיליונים', הרי ש'אם יש לו מנה רוצה מאתיים', ומעולם לא שמענו על עשיר מופלג, שיוותר על עוד עסקה מניבה בטענה שכבר יש לו ממון די והותר.
בתקופת כיהונו בישיבת ירוחם, נוסע היה מדי יום ברכבו מאופקים לירוחם. פעם הבחין בנער ממתין לאוטובוס באחת התחנות שבדרך, ומששאל אותו למחוז חפצו, ושמע כי הוא בדרכו למקום לימודו במתיבתא שבירוחם, אסף אותו הרב ברכבו. אך לא הסתפק בכך. על אם הדרך עצר ליד חנות ויצא כדי לרכוש עבור הנער מיני מתיקה לשמחו, מאז כל אימת שנתקל בו בדרך, הכניסו אל רכבו ברוחב לב כידיד וותיק, והסיעו עד לשערי המתיבתא, והיה רוכש עבורו בקביעות ממתקים לרוב, הערבים לחכו ומחממים את הלב.
הלחם ככלי קשר להשם יתברך
"כשאדם אוכל פרוסות לחם", אומר רבי שמשון באחת משיחותיו, "ומברך, 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ' הוא פותח כביכול צינור – ברכה ומעיין, בינו לבין השי"ת. שהרי במקום למצוא ברחוב את הלחם שה' הכין עבורו, הרחק מנותן המתנה מרחקים אדירים – הוא מקבל את הלחם היישר מידו הפתוחה והרחבה של הקב"ה, מקור הברכות. ופרוסת לחם זו שהוא נותן לפיו, משמשת, אפוא, ככלי המקשר אותו עם מקור הברכה".
"ואילו אצלנו", הוא ממשיך, "עולם הפוך אנחנו רואים. מברכים כדי שנוכל לאכול את הלחם… אבל גם שמענו על היהודים שאכלו כדי לברך. עדיין מצויים בדורנו כמה יהודים כאלה, שלא יכלו להתאפק והלכו לאכול לחם כדי לברך ברכת המזון. אצלם הלחם הוא 'היכי תימצי' להתקשר כביכול עם השי"ת". כעת, גם אנחנו שמענו ונוכחנו לדעת שהיו יהודים כאלה. בדורנו.
נודה לך
במקרה המתואר לעיל, היתה האכילה טפלה והיכי תמצי לחיוב ההודאה מדאורייתא, אך יש והעיר על מקרה הפוך, של מציאות שמחייבת הודאה יתרה. היה זה כאשר הבחין פעם באחד מבניו הסועד את לבו בארוחה דשנה שלא כללה פת. "איך אפשר לאכול סעודה כה הגונה, שאינה מאפשרת להודות אחריה ב'ברכת המזון?!", העיר לו.
ואם חשים את רגשי ההודאה בעת ברכת המזון, אזי גם מברכים כהוגן: הוא עצמו, מברך היה אותה במתינות ובבהירות כמונה מעות, ואף פינה את מחשבותיו מכל דבר העשוי להפריעו מן הכוונה. פעם גילה לאברך פלוני אגב אורחא, שהוא נוהג שלא לנתק אף פעם את מכשיר הטלפון בביתו, שמא יזדקק לו מאן דהוא באופן דחוף ולא יוכל להשיגו. למעט זמן אחד, שבו הוא מנתק את המכשיר מחיבורו – כאשר הוא מברך ברכת המזון.
אברך מהקהילה נהג בתקופה מסויימת להצטרף אליו מדי בוקר, לנסיעה לנתיבות. בוקר אחד התקשר אליו הרב לברר אם כבר מוכן הוא ליציאה, והלה השיב לו בטבעיות: "אני כבר מסיים לאכול, אברך מהר ו…".
אולם רבי שמשון לא הניח לו לסיים את המשפט, והגיב מיניה וביה כנזעק: "לא, לא! אל תברך מהר! תברך בכוונה!"
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')