"ושמו את שמי על בני ישראל" ו' כז
שמחת החיים של רבי נחום כהן מידבקת. בכוחם של קולו המהדהד וחיוכו החמים לרומם את רוחם של המדוכאים והמאוכזבים ביותר, וסיפוריו ושיעוריו המלהיבים כבר עוררו וגרמו שמחה לאלפי מאזינים, הצמאים לניחוחם המיוחד של דברי העידוד והמוסר שלו.
אחד הנושאים החביבים על ר' נחום במיוחד הוא: תפקידה הבלתי פוסק של ההשגחה הפרטית בחיינו. תמיד הוא מוכיח את קהל מאזיניו, כמו את מאות הפונים אליו לבקשת עצה והדרכה, לזכור ולא לשכוח, כי חיינו מונחים ומכוונים ללא הרף בידי אדון העולם. ר' נחום מביא דוגמא אחר דוגמא, בהן הוא ממחיש כיצד מצבים מפחידים מתבררים לעיתים קרובות כמועילים לאין חקר, או כיצד מאורעות שהם לכאורה חסרי פשר, נראים מאוחר יותר כחלק מתכנית על גדולה ורחבה הרבה יותר.
מתוך רצון לחזק את המסר שבסיפוריו, ולמנוע פקפוקים לגבי האוטנטיות שלהם, נוהג ר' נחום לעיתים קרובות לחלוק עם השומעים סיפורים אישיים מחיי היום-יום, כהמחשה לנקודות שברצונו להעביר. הסיפור הבא הינו חוט אחד בלבד מתוך רקמה גדולה ונפלאה של הדרכה והשראה, אותה רקם עבורי ר' נחום במהלך אחת מפגישותי האישיות והיקרות מפז עמו, בביתו שבשכונת גאולה, ירושלים.
ר' נחום נוטל בידו עט המונח על שולחן הסלון שלידו הוא יושב, ומתחיל להקיש בו, דרך שעשוע. הוא נשען לאחור בכסא המסתובב, ונושם עמוקות.
"זכור לי אחד מלילות שבת, כאשר שעיה, ילדנו החמישי, שהיה אז תינוק פעוט, פרץ בבכי בשעת הדלקת הנרות", פותח ר' נחום בסיפורו.
"לא היה זה בכי אופייני לתינוק. רעייתי ואני כבר היינו רגילים לתינוקות בוכים! אלא היה זה בכי חזק, תובעני, כביכול דורש פעולה מהירה. יכולתי לשמוע משהו לא-רגיל בבכיו"
ר' נחום ממשיך לתאר את השתלשלות המאורעות במשך כל אותו הלילה, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה.
הרבנית, כמובן, ניגשה מיד לבדוק את התינוק ברגע שהתחיל לבכות. בהיותה אם בעלת ניסיון, ידעה שאין סיבה לבהלה. במקום זאת, היא ניסתה לברר מה מציק לו, ולהרגיע אותו בדרכים הבדוקות והמנוסות.
ר' נחום היה בטוח ביכולתה של רעייתו לטפל בשעיה, עד שלא התייחס כלל לבכי, ויצא בשלווה מביתו, בדרכו לבית-הכנסת לתפילת שבת.
עם שובו לביתו, הופתע למדי לשמוע את שעיה בוכה שוב. בירור קצר עם הרבנית העלה כי שעיה פשוט לא הפסיק לבכות מאז שהתחיל כבר קרוב לשעתיים!
בשלב זה, התחילה הרבנית כהן לדאוג. מה יכולה להיות הסיבה לבכי? מה לא כשורה? מדוע שעיה מרגיש כל כך לא בנוח, האם, ח"ו, הוא חולה? מה עליהם לעשות?
ר' נחום לא איבד את עשתונותיו. לדעתו, לא היתה כל סיבה לבהלה. הוא הבטיח לרבנית בנימה מרגיעה כי שעיה יפסיק לבכות תוך זמן קצר, והציע לגשת לסעודה.
במשך כל הסעודה, יילל שעיה ללא הפסקה. הוא בכה במרץ שכזה, כפי שר' נחום מעולם לא ראה אצל אף אחד מילדיו. אין ספק שהוא ירדם מתוך בכי, בדקות הבאות, הרגיע את רעייתו חסרת המנוחה.
לאחר ברכת המזון, הבחין ר' נחום כי עצביה של הרבנית מתחילים להיות מרוטים. לכן, הציע לה שהוא יטפל בתינוק והיא תלך לישון בשעה מוקדמת מן הרגיל. אחרי הכל – כך טען – היא הרי טרחה ועמלה קשה כל יום השישי בהכנות לקראת שבת, ומן הראוי שתוכל לנוח ולישון מעט ללא הפרעה.
הרבנית קיבלה את הצעתו של בעלה בחוסר רצון, והשאירה את התינוק הצורח, יחד עם ארבעת הילדים הגדולים יותר, לטיפולו של בעלה. ר' נחום השכיב את שעיה הקטן בעגלה וניסה ללמוד, תוך שהוא מנדנד את העגלה ביד אחת.
חלפו שעתיים הרבנית כהן התעוררה ויצאה מחדרה, כדי לברר מה שלום הפעוט. לגודל חרדתה, שעיה עדיין בכה! ור' נחום נאלץ להודות כי שעיה לא הפסיק לבכות אפילו פעם אחת, במשך הזמן בו נחה אמו.
בשלב זה, לא יכלה יותר להבליג. "מעולם לא קרה לנו דבר דומה לכך. זה ממש משונה. לדעתי רופא חייב לבדוק אותו. אנחנו פשוט לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים. אמנם שבת עכשיו, אבל אני מרגישה שזה מקרה חרום"
ר' נחום הסכים אתה, אבל השעה התקרבה לחצות הלילה. לא היה מקום בו ניתן להשיג רופא בשעה כה מאוחרת בליל שבת, אך ביתם נמצא במרחק הליכה מבית-החולים "בקור חולים".
"אולי אקח את התינוק לחדר מיון?", הציע ר' נחום, "אפילו אם נקרא לאמבולנס, לא אגיע לבית החולים מוקדם יותר" .
הרבנית כהן הסכימה לכך. ר' נחום לקח את שעיה בעגלה, ירד את שתי הקומות והחל לצעוד נמרצות לעבר בית-החולים שברחוב הנביאים. לפני שיצא מביתו, ניסה להרגיע את רעייתו. "עוד תראי", אמר לה בקול רך, "אני בטוח שהכל כשורה איתו".
"אינני מודאגת", אמרה לו הרבנית, בנימה מתגוננת קמעא, "אני פשוט רוצה לדעת מדוע הוא בוכה ואינו מפסיק!".
ר' נחום הוביל את העגלה ובה תינוקו הצורח, ברחובותיה השקטים של ירושלים. "אני מקווה ששעיה לא מעיר אף אחד", חשב בליבו, בעודו חוצה את הרחובות השוממים.
לאחר פחות מעשר דקות, התקרב ר' נחום לבית-החולים. המקום היה מוכר לו, ולכן ניגש ישירות לכניסה הראשית, המובילה לחדר המיון.
סמוך לכניסה, הבחין ר' נחום בזוג צעיר. ניכר היה לפי לבושם שהם אנשים דתיים, והיה ברור שהאישה קרובה ללידה. כדי לחסוך מזמנם היקר, פנה ר' נחום מיוזמתו בהדרכה, כפי שהיה סבור שהם זקוקים לה: "הכניסה ליולדות נמצאת מעבר לפינה. עדיף שתיכנסו משם, מאשר מכאן".
האישה, שפניה היו מופנות לעבר בעלה, הסתובבה לאחור כדי לראות מיהו זה שדיבר. מבט אחד שלה בר' נחום הספיק, והיא פרצה בצחוק.
ר' נחום, כמובן, לא נפגע כלל וכלל מצחוקה. הוא הניח שאמנם זהו מחזה משעשע: אדם יוצא לטיול עם תינוק, בחצות ליל שבת. הוא אפילו גיחך לעצמו, בחושבו כי בוודאי מראהו מצחיק למדי בעיני הזוג.
'נו, אם הופעתי בשעת לילה כה מאוחרת כדי לשחרר מעט את המתח בו הם שרויים ברגעים אלו', חשב לעצמו, 'אזי כבר הועילה הדרך שעשיתי לכאן'.
הבעת פניה של האישה התחלפה מיד מצחוק להבעת אשמה. היא הסבה את ראשה הצידה במבוכה.
את הדממה המביכה שנוצרה, הפר בעלה. "אני מצטער מאוד", התנצל בפני ר' נחום. "אשתי לא התכוונה לצחוק על מישהו, חס וחלילה. ברשות הרב, אסביר את שהתרחש כאן הרגע. לא הייתי רוצה לפגוע בכבודו", נראה היה שהוא מזהה את ר' נחום, ופונה אליו בדרך כבוד, בגוף שלישי.
"אשתי ואני עומדים כאן כבר כמעט עשרים דקות. כפי שהרב בוודאי הבחין, אשתי קרובה ללידה. אנחנו גרים ממש ברחוב הסמוך לכאן. ביקשנו את אחת השכנות להיכנס ולהשגיח על ילדינו, והגענו לכאן ברגל. אבל כשהתקרבנו לפתח בית החולים, סירבה אשתי להיכנס. היא טענה שהיא לא רוצה ללדת כאן, אלא ברצונה שניקח מונית לבית חולים יותר דתי, אפילו אם עלינו לנסוע בשבת.
"אמרתי לה שלדעתי אסור לנו לנסוע בשבת לבית-חולים אחר, אם אנחנו נמצאים כבר בבית-חולים. אמרתי לה שלא אכפת לי לגשת בפעם הבאה לבית-חולים אחר, אבל לדעתי היא חייבת ללדת הפעם כאן.
"אשתי אמרה שהיא חוששת ללדת בבית-חולים שלא מקפידים בו על כל ההלכות. לטענתה, לא יהיה לה אמון מלא ברופאים ובאחיות. ואז היא אמרה, שהיא תסכים ללדת כאן, רק אם רב יבטיח לה שאין בכך כל חשש.
"אמרתי לה, שהשעה כבר אחר חצות, ואין רב שאפשר להתייעץ איתו בשעה כזו! אבל אילו הייתי יכול, כך שאלתי אותה, על דעתו של איזה רב היתה סומכת?
"אשתי אמרה לי, 'הייתי סומכת על ר' נחום כהן. שמעתי הרבה שיעורים שלו, ואם הוא היה אומר לי שאין חשש ללדת כאן, הייתי נכנסת בלי שום היסוס!'.
"וכך אנחנו מתווכחים בנושא כמעט עשרים דקות. ואז, בדיוק לאחר שאשתי הסכימה לקבל את דעת הרב, היא מסתובבת לאחור ורואה את הרב בעצמו, עומד לידינו! זה היה גילוי כמה מרגש של השגחה, עד שהיא פשוט פרצה בצחוק!".
ר' נחום פנה אל האישה הצעירה הנבוכה, והצביע על שעיה שבעגלה. "הוא, הוא נולד לא מזמן, כאן בבית חולים זה. למעשה, כל חמשת ילדי נולדו כן. הרבנית שלי היתה מאוד מרוצה מהשירות שקיבלה, וכך גם אני".
הבעת פניה של האישה התחלפה, והיא נראתה רגועה יותר.
ר' נחום הניח את ידו על כתפו של הבעל, ונשען לעברו כתוספת הדגשה. "למעשה", המשיך ואמר, "אף אחד מילדי לא נולד בשבת, ולמרות שהיינו יכולים לנסוע לכל מקום אחר, עדיין העדפנו את בית החולים 'ביקור חולים'."
ר' נחום הפסיק לרגע, נותן לדבריו הזדמנות להיקלט, והוסיף: "ה' יעזור שתהיה לידה קלה!".
בני הזוג השיבו "אמן", והחליפו מבטים מחוייכים. הנהון לאות הסכמה מצידה, ולאחריו ביקש הבעל מר' נחום לחזור על הסבריו לגבי הכניסה הישירה למחלקת יולדות. השניים הודו לר' נחום על דברי העידוד וברכתו, ומיהרו לדרכם.
ר' נחום נאנח בסיפוק עמוק, על כך שזכה להיות השליח להשמיע דברי הרגעה כה נחוצים, ברגע כה גורלי.
"אין כל ספק", הרהר לעצמו, "הייתי חייב להגיע לכאן הלילה: אותה אישה היתה זקוקה נואשות לשמוע דברי הרגעה ועידוד, ואני נבחרתי לכך".
אוויר הלילה הקריר והלח עורר את ר' נחום מהרהוריו, והוא נזכר בסיבת בואו לבית החולים, למרות שהמשימה שהביאה אותו לשם, מולאה בשלמותה. הוא פשוט הסתובב לאחור ושב לביתו.
בשובו הביתה, המתינה לו הרבנית. היא פנתה תחילה לעגלה, ומיד נרגעה למראהו של שעיה הישן עדיין. היא הרימה אותו בעדינות ואימצה אותו ללבה.
"ברוך השם! ברוך השם!", שבה וחזרה, תוך שהיא מחבקת את עוללה בתחושת הקלה, אותה יכול להכיר רק הורה. לאחר כשתי דקות במחשבה שנייה, שאלה את בעלה: "נו, מה אמר הרופא?"
"כלל לא דיברתי עם הרופא," החל ר' נחום לספר, בנימה עניינית, "והרופא לא בדק את שעיה. למעשה, אפילו לא נכנסתי לבית החולים. לא היה כל צורך בכך. ברגע שהגעתי לשם, הפסיק שעיה לבכות. הוא ישן בשלווה כזו, ונראה כה רגוע ונינוח, עד שפשוט הסתובבתי לאחור וחזרתי הביתה. אך למרות שכלל לא דיברתי עם הרופא, נודעה לי סיבת בכיו של שעיה".
ר' נחום הסיר מעל ראשו את השטריימל והניחו על השולחן. הוא התיישב בכסאו על זקנו. ואז, פנה לעבר אשתו התמהה והסביר לה את פשר דבריו. "הסיבה לבכיו של שעיה היתה להביא אותי לבית החולים באמצע הלילה, כדי לפגוש שם מישהי שהיתה זקוקה נואשות לדבר איתי – כיון שרק אני יכול הייתי לעזור לה. הסכיתי ושמעי: כשהגעתי לבית החולים, עמד שם זוג צעיר…"
(מתוך הספר זורע צדקות- סיפורי השגחה פרטית- מאיר וינקלר)