האמונה בבורא עולם נמצאת במקום אחר לגמרי. האדם חש בכל ליבו את נוכחות הבורא. ברור לו, בתחושתו הפנימית העמוקה, כי יש בורא ומנהיג לעולם; יש מי שמקשיב לתפילות ולבקשות; יש מי ששומר עלינו ומכוון את צעדינו. האם האמונה הזאת נובעת מן ההיגיון? לא בהכרח. היא באה ממקום שלמעלה מהשכל וההיגיון.
האמונה בהשגחה הפרטית, מביאה להכרה כי הצלחת השני אינה על חשבוני כלל, ואם עלי נגזר להצליח – הצלחתי בוא תבוא בין עם הצלחת השני ובין אם לאו. ככל שאדם מתבונן ומפנים מציאות זו תדעך ותעלם אש הקנאה.
האמונה כשהיא לעצמה אינה זקוקה להוכחות ואינה מתבססת על ידיעה והכרה שכלית. אנו נקראים 'מאמינים בני מאמינים', מפני שהאמונה נטועה בנפשנו מעצם הווייתנו. זו תחושתה הטבעית של הנשמה, שמרגישה את מקורה הא-לוקי ומשתוקקת להיות קשורה עימו. מבחינה זו, כל אדם הוא בבסיסו — מאמין.
האמונה לאדם היא כאוויר לגוף בכל רגע צריך לנשום אמונה, כל הסובב אותנו, כל מה שבאים אנו איתו במגע, יכול להביא להכרה חדשה בבורא… ולשם כך נתנו המצוות… שומרים המצוות על האדם שלא ינזק וישמע בקול יצרו.
השתדלות
אחת הישיבות החשובות ורבות המעלה בלונדון של לפני כשבעים שנה, היתה ישיבת 'תורת אמת', בראשה עמד הגה"צ רבי משה שניידר זצ"ל. על קול התורה הפועם בעוז בהיכל הישיבה, העיבה דאגת המחיה היומיומית, כאשר המצב הכלכלי הדחוק באותה תקופה גרם לכך שהיו ימים בהם שררה חרפת רעב של ממש בישיבה, ופשוט לא היה לתלמידיה מה לאכול.
ביום מן הימים, כשהדוחק החמיר עד מאוד, קרא ראש הישיבה לאחד מתלמידיו, וביקש ממנו להתדפק על פתחי נדיבים ולבקש את עזרתם, להצלת הישיבה ותלמידיה מחרפת רעב. למרות שמעודו לא הורגל לכך, נענה התלמיד לאתגר ויצא בשעת ערב לחזר על פתחי נדיבים, לבקש את עזרתם.
התלמיד יצא למשימה, אולם ההצלחה לא האירה לו פנים. ברוב הבתים סירבו לפתוח את הדלת, ובמעט שפתחו – הגיבו במשיכת כתפיים או ב'אין לנו לתת' סתמי. היו גם מי שהעמידו כלבים בחזית ביתם כדי למנוע מסתננים מסוגו, היו גם כאלה שתלו בחצר הבית מודעה המזהירה בחורים כמוהו מלדפוק בדלת… כך או כך, שעות על גבי שעות צעד הבחור מדלת לדלת, ובסופו של דבר שב לישיבה בפחי נפש, כשלא הצליח לגייס ולו פרוטה אחת!
למחרת היום, ישב התלמיד כמדי יום בהיכל הישיבה ועסק בתורה, כשלפתע נקרא לשיחה עם ראש הישיבה. לבו החסיר פעימה, הוא תכנן להתנצל על הכישלון המחפיר, ולטעון שעשה כל שביכולתו אולם ההצלחה לא האירה לו פנים… הוא היטיב לסדר את מחשבותיו ו'תירוציו' בראשו, ואז נכנס לראש הישיבה שדווקא קיבל אותו בחיוך רחב, ואמר:
'יישר כוחך, תלמידי ר' משה, יישר כח גדול ועצום. אשריך שפעלת כה רבות, הצלת הישיבה נזקפת לזכותך!' – אמר ראש הישיבה ולחץ את ידו בחמימות…
התלמיד הנבוך הופתע, וניסה לתקן. בגמגום קל הסביר שאינו יודע על מה מדובר, הן לא הצליח כלל לגייס ולו פרוטה אחת, ואין לו מושג על איזו הצלחה ראש הישיבה מודה לו כל כך… אולם ראש הישיבה שב והודה לו, כשהוא מסביר: 'הלא תדע בני, כי היום בבוקר הגיע יהודי והעניק לי תרומה בסך 25 לירות שטרלינג!' – סכום משמעותי באותם ימים.
'ואיך, איך זה קשור אליי?' – שב התלמיד ושאל במבוכה. 'ניחא, יהודי הגיע והעניק תרומה נכבדה לישיבה – זה בוודאי משמח. אולם, איך זה קשור לכשלוני המוחלט במסע גיוס הכספים שלי אמש?!'
ראש הישיבה התחייך, הניף ידו בביטול והשיב: 'אה, וכי אתה חושב שיהודי יוצר את ההצלחה במו השתדלותו? וכי נראה לך שבורא עולם נותן כסף לאדם לפי מידת מאמציו? לא ולא, בני! – הקדוש ברוך הוא שולח לנו כסף להצלת הישיבה, ותנאי התנה במעשה בראשית שלא נקבל את מה שמיועד עבורנו – אלא אם נעשה השתדלות. ובכן, אתה עשית את ההשתדלות, ולכן בורא עולם שלח את הכסף ממקור אחר!'
ראש הישיבה שתק קמעא והוסיף: 'התפיסה כביכול ההצלחה שלנו היא תוצאה של השתדלותנו – אינה אלא טעות מוחלטת! אמת ויציב, יהודים מחוייבים לעשות השתדלות, אותה עשית בכל כוחך. התוצאה? – אותה מעניק בורא עולם בדרכו שלו, והוא שלח לנו את התרומה הנכבדה הבוקר, לאור השתדלותך אמש!'
ראש הישיבה סיים את דבריו המאירים, ושב והודה לתלמידו על מאמציו, שהובילו לתוצאה – אם כי ממקור אחר. התלמיד, לימים הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א – ראב"ד 'העדה החרדית', סיפר את הסיפור לתלמידיו, והוסיף את המסר הברור, אותו נחוץ כל כך לזכור:
יהודים מחויבים לעשות השתדלות, זה התפקיד שבורא עולם הטיל עלינו, ועלינו לעמוד בו. לצד זאת, הבה נזכור כי ההצלחה אינה תוצאה של מעשי ידינו, אנו לא יוצרים אותה, מי שיוצר אותה הוא אבינו שבשמים, בו אנו בוטחים ועליו אנו סומכים, והוא השולח לנו את ההצלחה, את ההישגים, את התועלות, את כל מה שאנו זקוקים לו.
הבה נחדד את המסר הזה בליבנו, כדי לזכור שגם אם משהו התערער ביציבותנו הרי מה שהתערער הוא היכולת לעשות השתדלות, ולא הספק האמיתי של הפרנסה, ההצלחה, השגשוג העסקי או ההישגים הנשאפים. הספק האמיתי הוא אבינו שבשמים, רק עליו אנו סמוכים ורק בו אנו בוטחים!!
וככל שנחדד את החשיבה הזו בליבנו, כך ייקל עלינו לבטוח בה' ולסמוך רק עליו, לא להאמין בכוחותינו או בכישורינו אלא רק בכוחו ובגבורתו של בורא עולם, ואז נזכה לראות בחסדו וברחמיו, באוצרות השפע שהוא מרעיף עלינו ובהצלחתנו האמיתית והמלאה!
(ליקוטי שמואל)