"קיימו וקיבלו עליהם היהודים"
דבר נפלא אמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של 'רמת אלחנן' בבני ברק, בשם חותנו, עמוד ההוראה, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל:
הגמרא במסכת יומא (לה:) אומרת: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה משתכר בחצי דינר. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא דינר להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס פנימה. עלה ונתלה וישב על פי ארבוה כדי לשמוע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
"אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: 'אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא?'. הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו, רחצוהו, סכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".
בהזדמנות מסוימת נשאל מרן הרב אלישיב זצוק"ל, לכאורה כיצד יכול היה הלל להתיר את דמו למות, הלא זה פיקוח נפש לכל דבר – וכי לא ידע שכאשר ישכב במזג אוויר כה סוער תחת כיפת השמים הוא עלול לקפוא?
השיב על כך הרב אלישיב באמצעות מעשה שאירע בירושלים לפני עשרות שנים:
יהודי יקר וירא שמים יצא ל'שוק מחנה יהודה' ביום חמישי אחר הצהרים כדי לרכוש את מצרכי השבת ולא חזר בפרק זמן סביר. בני ביתו דאגו לשלומו והחלו לחפש אחריו. לאחר שעות של חיפושים שנמשכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה, נמצא האיש באחד מבתי המרזח בשוק כשהוא שרוע על הרצפה שיכור מיין…
בני משפחתו הוכו בתדהמה כששמעו היכן נמצא אביהם, והתקשו לעכל את העובדה כי איש ישר דרך ירא שמים ובעל בעמיו כמותו – יימצא כשיכור כאחד הריקים בבית מרזח? הנהגה שאינה הולמת אותו ובוודאי שאינו רגיל בה…
משנתפכח מיינו התגלה הסוד. הוא סיפר שכשיצא מהבית לכיוון השוק היה לו קר מאד, וכשראה בצד הדרך בית מרזח החליט להיכנס אליו ללגום בו כוסית קטנה של יין שרף להחם בה את גופו. הוא חשב לעצמו ובצדק כי כוסית אחת קטנה ודאי לא תשפיע עליו להשתכר. אולם כשראה שהיין מיטיב לו וגופו הוחם ביקש לקנות "רק עוד כוסית אחת", ובאמת לא התכוון ליותר ממנה, אולם כשגמר לשתותה חשקה נפשו בעוד כוסית ולאחריה בעוד כוסית… כך נגרר לקנות עוד ועוד, והתוצאה הסופית הייתה מציאתו שרוע ברצפת בית המרזח כשיכור מוחלט…
כך היה גם אצל הלל הזקן, הסביר הרב אלישיב. וכי יעלה על הדעת שהלל הזקן אכן עלה על הארובה על מנת להיות שם שעה ארוכה עד שיצטרכו לפנות מעל גבו שלוש אמות של שלג?! ודאי שלא! הדבר אסור על פי הלכה, וודאי שלא התכון להמרות את פי ההלכה בזה.
אלא שאהבת התורה העצומה שבערה בו היא זו שגרמה לו להישאר להאזין לשיעור בצורה כזאת. בתחילה הוא נתלה על הארובה להאזין לשיעור בכוונה לשהות שם רק מספר דקות בודדות, לשמוע רק את חמש הדקות הראשונות של השיעור ותו לא. אך לפתע הוא שמע את אחד התלמידים מקשה על השיעור, וחשב לעצמו להמתין רק עוד רגע כדי לשמוע גם את התשובה, ואז רק עוד רגע לשמוע כיצד שמעיה ואבטליון מסבירים נקודה פלונית ודחייה אלמונית…
לאט לאט גברה סערת הרוח בבית המדרש וקולות ה'ריתחא דאוריתא' בין התלמידים שבו את לבו, ומרוב תענוג לא היה מסוגל להפסיק. הוא חשב לעצמו: 'אשמע רק עוד מילה אחת', עוד אחת ועוד אחת, עד שמצאוהו במצב סכנה, מקורר וקפוא, מכוסה תחת גובה של שלוש אמות שלג!
מה שנדרש מאתנו להשכיל מהארה נפלאה זו, כי מוטלת החובה על האדם לא להלך בגדולות ובנפלאות אלא לנהוג בפשטות בצורה עקבית, מבלי להתפעל ולהתרגש מנפילה וממעידה. היצר הרע מחפש את נקודות החולשה והתורפה שלנו, ומשם מנסה לפלס לעצמו נתיבים, לסלק את האדם מדרך הישר.
אולם עם הגישה הזאת של עוד משנה ועוד דף גמרא, עוד התאמצות ועוד התגברות, בסופו של דבר כשיסתכל האדם אחורנית יראה עד כמה גדולה היא הצלחתו והתקדמותו בידיעת התורה, בעבודת המידות ובהכנעת היצר, זה יביא אותו אל סיפוקו הנכון ואל הצלחתו הרוחנית הגדולה בעתיד.
מורי ורבי, מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', רגיל לספר, כי בשנים הראשונות של הישיבה לא היו הרבה ברזים בחדר האכל, והבחורים נאלצו להמתין בתור כמה רגעים לנטילת ידיים. היה אחד מבני הישיבה שקבע לעצמו לנצל את אותו זמן מועט ללמוד בספר 'חיי אדם', ואך ממעט הזמן הזה זכה לסיים את כולו…
עוד שורה ועוד שורה, עוד סעיף ועוד סימן, בצבירה של מספר שנים נשלם לכדי חיבור שלם של מאות סימנים סבוכים.
כך גדלים תלמידי חכמים!
"ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה"
תקופה ארוכה לאחר פטירת הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', היו מתאספים חשובי תלמידיו מדי יום שישי בביתו, שם למדו מוסר בצוותא במשך חצי שעה, ולאחר מכן התפללו תפילת מנחה בחדרו הקדוש.
באחד השבועות נוכחתי לראות את אחד מגדולי תלמידיו של המשגיח, הגאון רבי שלמה טנא זצ"ל, מחשובי הדיינים בדור העבר, איש של צורה, תלמיד חכם מובהק ומבני העלייה המועטים שהשתבח בהם דורנו, כשהוא צועד בצעדים אטיים אל עבר בית המשגיח דקות ספורות לפני סיום זמן הלימוד הקבוע עם התלמידים.
רבי שלמה לא היה אז צעיר, מה גם שבשביל לעלות לבית המשגיח היה עליו לטפס את כל מעלה ההר התלול של גבעת הישיבה, משימה שמן הסתם דרשה ממנו כוחות לא מעטים. הרהרתי לעצמי, לשם מה הוא טורח לעשות זאת?
באשר זכיתי מעט לקירבתו אזרתי אומץ, ניגשתי אליו וביקשתי ביראת הכבוד רשות לדון בפניו: "במטותא דמר, אוכל לשאול אתכם שאלה?". כשנעניתי בחיוב, שאלתי: "תורה היא וללמוד אני צריך, מדוע הנכם טורחים בגיל שלכם לטפס על הר גבוה כזה בשביל דקות ספורות? הרי עד שהרב יגיע למעלה יישארו אולי חמש דקות לסיום סדר מוסר, ועד שתמצאו את הספר ותפתחו אותו במקום בו אוחזים יישארו רק שתיים-שלוש דקות… האם שווה לכם כל המאמץ הגדול הכרוך בכך אך ורק בשביל שתיים-שלש דקות?".
חיוך רחב התפשט על פניו של רבי שלמה, ובחן ונועם השיב לי תשובה מאלפת שמהווה יסוד במלחמת היצר המלווה את האדם דבר יום ביומו:
"נכון שלפעמים נותרות רק שתי דקות ללמוד מוסר, אבל הבה ואומר לך מדוע אני בכל זאת מתאמץ לעלות. ראה זה פלא, במשך כל הבוקר של יום שישי אינני מקבל שום טלפונים מיוחדים, אך תמיד בדיוק בשעה המיועדת בה אני מתכונן לצאת ללמוד מוסר בבית המשגיח באים כל מיני טלפונים שונים עם שאלות דחופות שאינן סובלות דחוי.
"וכי אינני יודע מיהו האחראי לשלוח לי את כל הטלפונים הדחופים הללו דווקא ברגעים שאני עומד לצאת מהבית? הרי ברור לי בוודאות גמורה שזה השטן בכבודו ובעצמו!".
והוסיף לומר: "הרי לנתק את הטלפון לגמרי גם כן אינני יכול, כי לרבנים אסור לנתק את הטלפון, האחריות רובצת על כתפיהם… הרי זה מעשה שטן שעושה הכל כדי שלא אספיק ללמוד מוסר". ואז אמר בפסקנות: "אך זה לא יעזור לו! אני מראה לו שאינני מתחשב בקשיים שהוא מציב לי! בגלל זה לא אמנע מלצאת לסדר, אני אתאמץ אפילו בשביל דקות ספורות!…".
מפעים!
לאחר שנים רבות, כשסיפרתי זאת להגה"צ רבי ראובן הכסטר שליט"א, משגיח ישיבת מיר – ברכפלד, הוא חייך חיוך רחב ומיד הוסיף לי על כך נופך נפלא ששמע מיהודי נאמן שהכיר היטב את רבי שלמה טנא, שאכן רבי שלמה הקפיד תמיד לשמור בעקביות רבה סדר מוסר זה, אפלו כשנותר לו בשביל כך רק זמן מועט.
אותו יהודי שמע מרבי שלמה, כי פעם אחת אירע מקרה שעיכב אותו מלצאת לסדר ובסופו של דבר לא נותרה לו אלא דקה אחת ללמוד מוסר, אך הוא לא הרים ידיים ואמר נואש, אדרבה הוא פתח בהתלהבות את ספר 'שערי תשובה' והחל לקרוא בקול ובהתלהטות, כאילו כל הזמן שבעולם לפניו.
והנה, להשתוממותו הרבה נפתח הספר בדיוק בשער שני, שם האירו למול עיניו מילותיו הטהורות של 'רבינו יונה', החרוטות בעט הזהב שלו והלהיבו את רוחו:
"הנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח… ומעת אשר קיבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה!".
מיד כשגמר לקרוא מילים אלו הוא שומע דפיקה: "אשרי יושבי ביתך"…
רבי שלמה ראה בכך סימן משמים שאכן מסכימים עם הנחתו, הרי לא בכדי נפתח לו הספר ברגעים מועטים אלו דוקא בקטע זה. מכאן הסיק שכדאי, ראוי ורצוי להתאמץ אפלו לדקות מועטות.
"ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה!"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
