איתא בגמ' (תענית כט.), כתיב (במדבר יד א): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא", אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו היום תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות.
נמצינו למדים ששורש חורבן הבית ומקור כל הגלות המר הלז, על חסרון האמונה בא לנו, שהרי זו היתה 'בכיה של חינם' שלהם – שהתרעמו על ה' כמו שנאמר בפרשתן (א כז) "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", ולא האמינו שיביאם אל ארץ טובה, ומכיוון שפגמו באמונתם השלימה שהקב"ה נמצא עימם תמיד בכל מצב, נסתבב החורבן הנורא, וכדאיתא במדרש (במד"ר טז כ) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם", זה שאמר הכתוב (ירמיה יב ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואין, ונקבע בכיה לדורות.
נמצינו למדים שמעיקרי ה'תיקון' על החורבן, הוא ההתחזקות באמונה בהקב"ה אבינו אב הרחמן, השוקד בכל עת ובכל שעה על טובתנו, ושלא לבכות בכייה של חינם. ואף שעבודת ההתחזקות באמונה היא עבודת חיים, ואין לך רגע ורגע שאינו מחוייב להשריש בעצמו אמונת אומן בהקב"ה, אך בימים אלו שאנו מתאבלים על החורבן ששורשו 'בכיה של חינם', אזי צריכים אנו ביותר להעמיק ביטחוננו בקל הטוב.
מעשה שהיה באחד מימי 'תשעה באב' בשנות המלחמה, כפי שהעידה אישה אחת מנכדי הגה"ק רבי הלל מקולמייא זי"ע (בת חתנו ר' יצחק אייזיק ליכטנשטיין זצ"ל), אשר נלב"ע לפני כמה שנים, שהפרידו אותה כמו רבי רבבות מאחינו בני ישראל מאמה ובעלה, והכניסוה לאחד המחנות. בהגיע יום תשעה באב הוציאו את כל דרי המחנה לחצר תחת כיפת השמים – ואותו היום יום בהיר בשחקים היה ללא שום זכר לעננים.
הרשעים ימ"ש ציוו עליהם לישב על קרקע החצר, שהייתה מחופה באבנים משוננות ומחודדות בכדי שידקרו אותם ברגליהם, ועל כולנה העמידו מנגנים בכלי זמר – במינים ועוגב וכל צלצלי שמע, בכוונה תחילה לדכאותם ביום המר והנמהר תשעה באב עד דכדוכה של נפש.
אשה זו לא הייתה יכולה לסבול השפלה נוראה זו, ומתוך מעמקי לבה זעקה: "אבינו שבשמים! לא למעני עשה, ואף לא למען כבוד עמך בית ישראל, אלא למען כבוד שמך יתברך ויתעלה, פתח נא את ארובות השמים וירד 'שלאקס רעגען' (גשם חזק בלשונם באונגרין) ויפסק חילול השם הנורא הזה".
תוך כמה דקות נראו עננים כבדים בשמים, ויפתח ה' את ארובות השמים והחלו לרדת גשמים עזים, עד אשר כל הרשעים הבריחו עצמם ומנגניהם אל תוככי הצריפים, אז נשמו גם כל היהודים לרווחה כשיכלו להיכנס אל תוככי צריפם. וסיפרה אותה אשה, שממעשה זה שאבו חיזוק במשך כל תקופת המלחמה, להאמין כי אבינו רוענו משגיח עלינו על כל צעד ושעל – בראותם שבתוך הסתר הפנים הגדול והנורא שומע הקב"ה את שוועת הזועקים אליו.
שמעו נא למעשה נורא שאירע בימות הקיץ (תשע"ט) ושמעתיו מפי בעל המעשה הרב שלמה פינחס שווימער שליט"א מתושבי קרית יואל שבמאנארא בארה"ב. בתחילת הליל יצא רש"פ מביתו, והנה הוא רואה בחור כבן 16 משוטט ברחוב סקונימונק פינת רחוק בארדיטשוב, והוא תוהה וטועה, תר ומחפש אחר איזה בית… רש"פ ניגש אליו ושאלו: "צדיק, במה אוכל לעמוד בעזרך?". סיפר לו הבחור, כי הוא מתושבי העיר מאנסי ובה נמצאת ישיבתו, עתה לכבוד הקיץ שכרה הנהלת הישיבה בנין עבורם בעיר מאנארא ברחוב סקונימונק 441 בשכונה שליד 'קרית יואל' "ושם אנו שוהים בימים אלו. היום חשתי כאבים עזים בידי, ולכן נסעתי הביתה לבקר אצל רופאי שבמאנסי שחיווה את דעתו שאין כאן כל בית מיחוש ב"ה, משם רציתי לחזור לישיבה, ואמרתי לנהג שיקח אותי לרחוב סקונימונק 441, וזה הדרייווער שכנראה לא ידע היכן מחוז חפצי, חשב לעצמו שאני אמור להגיע לישיבה הגדולה של קרית יואל ברח' סקונימונק, ולכן הוריד אותי כאן ברחוב סקונימונק פינת בארדיטשוב, ואינני מוצא כאן את הישיבה שלי, שאיננה נמצאת כלל בין בנייני מגורים, ואיני יודע אנה אני בא".
לבו הרחום של רש"פ לא נתן לו להניחו לבדו, הזמינו לתוך רכבו והחל מחפש בגי' פי אס. שאלו את האדרעס רחוב סקונימונק 441 ולא מצא, אחר בירורים הבין כי 'רחוב סקונימונק' ארוך עד מאד, ואותו מקום שהבחור דיבר עליו הוא 'המשך' הרחוב, אבל בשכונה הסמוכה לקרית יואל (הנקראת היילעד מילל'ס). אז אמר הבחור לרש"פ: "בכל יום הננו הולכים לטבול במקווה שברחוב קארעץ כאן בקרית יואל, הבה ניסע עד שם, ומשם הנני מכיר את הדרך ואראה לך אותה". וכן עשו, כשהבחור מראה לרש"פ את הדרך, ורש"פ 'לומד' דרך חדשה, ושם ראה בנין ישן גדול ומורחב וממול יש נפלאות הבורא 'אגם מים' (Lake) יפה נוף, והכל בא על מקומו בשלום.
וכאן נתגלה תוקפו של נס, כי ביום המחרת נסעו הבחורים בספינות עלי מים, ואחת הספינות נתקיים בה 'ההופכי אגם מים' כשארבעת הבחורים שישבו בה נפלו לתוככי המים, שלוש מהם שחו בכוחות עצמם עד שפת הנהר, חוץ מבחור אחד שלא הצליח לשחות, ובאותו רגע נתקבלה 'קריאה' ב'הצלה' של קרית יואל, שבחור טבע ברחוב סקונימונק 441, ורק רבי שלמה פינחס, שכבר נסע לשם אתמול, ידע בדיוק המיקום והגיע לשם ברגעים אחדים (לא אמרו בבירור שמדובר ברחוב סקונימונק בשכונת היילענד מיל'ס, וע"כ לא מצאו את הכתובת בתוך הג'י פי עס), ורק הוא ידע והדריך את שאר חברי הצלה היאך מגיעים לשם.
את מי מצא כשהוא טובע? זה הבחור שהביא אותו אתמול הנה, וכאמור ידיו כאבו לו לכן לא הצליח לשחות כשאר חבריו, וכשהגיע לשפת הנהר כבר היה מלא במים העכורים והחמצן שלו היה במצב סכנה, מיד עשה בו 'עזרה ראשונה' ולקחו לבית החולים, כשהוא מדריך את שאר חבריו היכן הוא האדרעס סקונימונק 441, וכולם הגיעו רק כמה רגעים אחריו, ואילו היה גם רש"פ מאחר ברגע או שניים כבר לא היה את מי להציל… ובזכות טעותו של הנהג אתמול ניצלו עתה חייו, וכבר ברך ברכת הגומל בבית המדרש בשבת שלאחריו.
אז הבינו הכל, שלא 'טעה' הנהג של יום האתמול, ולא סתם הניח אותו בחור במקום זר, אלא באותה שעה כבר הכין לו הבורא את ה'הצלה' ממוות לחיים שיצטרך לה למחרת.
שמעתי מדודי כ"ק אדמו"ר רבי שמעלקא מלעלוב שליט"א, ששמע מבעל המעשה ה"ה הגה"צ הנודע בשערים ר' מנשה ראזענפעלד זצ"ל, וכך הווה מעשה: ר' מנשה הצטרף לנסיעה עם הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקארלין זי"ע כדי לשמשו על האנייה בלב ים בדרכו לביתו (מארה"ק לפולין). וכיוון שהיה לר' מנשה 'סדר יום' מסודר להפליא – כשהוא משכים קום בשעה 3-4 לפנות הבוקר וממלא את כל יומו בשיעורים וסדרים, וכאן מחמת טלטולי הדרכים (ושימושו את הרבי) נשתבשו לו סדריו, נאנח ר' מנשה ואמר: "רבש"ע, ווען וועט זיך עס שוין ענדיגן און אריבער גיין" (רבש"ע! עד מתי? אימתי יגמרו ויעברו מעלינו כל אלו הטלטולים?). והיה הדבר תוך כדי הילוכו עם הרה"ק רא"א. כשמוע הרה"ק את דבריו עמד מלכת, ואמר לו במעין גערה: "א איד דארף נישט וועלען איבער קומען נאר אלעס מקבל זיין באהבה ובשמחה" (לא ימתין איש יהודי שיעברו מעליו זמני הקושי, אלא אדרבה יקבלם באהבה ובשמחה), וכה אמר ר' מנשה שהדברים נחקקו בלבו, ומאז לא התאונן במשך כל ימי חייו על שום דבר ומקרה שאירע לו.
וכן הדברים אמורים לכל צרה וצוקה המתרחשים ובאים על האדם, לבל ירך לבבו בראותו כל הרפתקאי דעדו עליו, וידע כי כל הנעשה בעולם לטובתו ול'עלייתו' הם באים. ויובנו הדברים עפ"י 'מעשה שהיה' בסוס נאמן לאדונו, הלה היה עובד יומם ולילה עבור האדון 'כמו סוס'. האדון שנהנה מההכנסות שהסוס מכניס ל'אוצרו' בעבודתו המסורה, היה מרבה להיטיב עמו כגמולו הטוב, מאכילו ומשקהו ממיטב מאכלי הסוסים, ואף בית מדור ללון העניק לו כראוי וכיאות לסוס שכמותו…
עברו הימים והשנים, והסוס החל להראות סימני זקנה, כוחותיו כבר לא עמדו לו, ומזמן לזמן הרגיש הבע"ב כי 'הכנסות' הסוס פוחתות והולכות, ואילו ה'הוצאות' סביב מאכלו ומשקהו לא פחתו במאומה, וכבר חישב בעה"ב 'לשלחו בגט שחרור' – 'וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול'… אבל מחמת הכרת הטוב לא הפקיר את סוסו נאמנו משכבר הימים. עד שביום בהיר הילך הסוס ברחובה של עיר ולרוב זקנותו לא ראה כהוגן ונפל ל'בירא עמיקתא' (בור עמוק) חמישים אמה, ואך בנס נשאר לחיות. עתה עלה בדעת בעה"ב – אכן, עד היום ריחמתי על סוסי הנאמן ולא שלחתיו לחופשי – אבל בזו השעה משאירע לו כן, מותר לי לקיים בו "רק לא ירבה לו סוסים" (דברים יז טז), ו'שם תהא קבורתו'… פתח בעה"ב ב'לשם יחוד' לקיים מצוות 'קבורה', נעמד על שפת הבור והחל משליך לתוכו עפר למען יכוסה כל גופו וראשו כדת וכדין…
הסוס שעמד בתוככי הבור הביט מלמטה למעלה בתדהמה על בעליו, מדוע מכסני מר בעפר?… והבעלים בשלו – מריק לתוככי הבור שקי עפר בזה אחר זה… ועדיין מביט עליו הסוס בעיניים מלאות פחד ובעתה עד… שראה הבעלים כי בכל פעם שהוא משליך עפר לתוך הבור קופץ הסוס לגובהו של בור, וכן יעשה שוב ושוב… מתחילה לא הבין הבעלים לשמחה וריקודין הללו מה עושים. עד ש… ראה כי הסוס הולך ועולה מעלה מעלה, עד שיצא מן הבור כשהוא בריא ושלם בכל רמ"ח ושס"ה, או אז הבין כי אף שהוא בא לקברו ולכסותו בעפר, אבל הסוס השתמש ב'קבורה' זאת להעלות עצמו עוד ועוד על הר העפר שנעשה בבור תחתיות, עד שיצא לחופשי לגמרי…
ולדידן: אנא ממך, מנע קולך מבכי בשעה שהנך רואה כי פלוני רוצה ובא לקברך בחיים חיותך… אל תתפעל ממנו, כי חבילי עפר ואדמה שהלה משליך עליך אינם אלא 'הר' להעלותך למעלה להוציאך ולדלותך מבור גלותך ושפלותך.
(מתוך 'באר הפרשה – תשע"ט)
