נתאר לעצמנו: מצרי יושב בביתו ולפתע, ללא התראה מוקדמת, הוא מותקף בכל הכיוונים. הוא חש כאבים עזים ודקירות כעין מחטים [מדה"ג ח:יב] וחיצים [מד"ת כא,ד] הננעצות בכל גופו. כינים בגודל ביצת תרנגולת!! (אלו היו הקטנות שבהם) מטילות על גופו, עוקצות, עוקצות ועוקצות. לא רק כינה אחת או שתים ואפילו לא עשר, אלא מאות ואלפים. כינה באה עוקצת מוצצת והולכת. ובאה לה אחרת ועוד ועוד... הן מפחידות בגלל גודלן ומעוררות גועל. והנורא מכל – עקיצתן מכאיבה, הוא לא מבין מה מתרחש וכמובן שאינו יודע כיצד להתגונן.
ונוסף לזאת, הוא מרגיש שכסאו זז מתחתיו. הרצפה עשויה עפר הופכת לזוחלים נעים ועוקצים שגורמות לכסאו אי יציבות. לנגד עיניו קירות בתו המטויחים יפה בטיח לבן על ידי עבדיו (ישראל) רוחשים רמשים שחורים [מדה"ג ח:יב], הוא מתחיל לצעוק מכאבים ושומע את אשתו וילדיו צורחים גם הם.
תחילה הוא קופץ מהכסא שהתהפך בתוך הכינים אך ללא הועיל, כעת הוא עצמו שוקע בתוכם אולי עד ירכו (במקומות מסוימים הגיעו לעומק אמה – ששים (60) ס"מ). הכאבים מהעקיצות עצומים. (האם פרעה שהיה בגובה אמה אחת בלבד, הצליח להרים את ראשו מעל לים הכינים הרוחש? הרי המכה התחילה כשפרעה היה בחצרו ולא בתוך ארמונו המרוצף רצפת שיש [אולם עי' לעיל עמ' 64 בנוגע לגובהו של פרעה)).
המצרי לא יודע כיצד להתחיל להפטר מן הכינים, והיכן לגרד תחילה. יתכן שמחליט להתחיל מהפנים כיון שהכינים היו מכים ומטפחים על פניהם ולא רק על בשרם, הוא מנסה לתולשן מפניו ואחר כך מגופו הדואב, אך ביכולתו לתפוס רק כינה אחת בכל פעם, משום גודלן העצום. (אמנם קל לזהותן יותר מן הכינים הרגילות שחומקות מן העין אך...) הוא מוריד כינה ומגרד, מוריד ומגרד. ואף על פי ששתי ידיו עובדות במהירות אין הוא מצליח להתגבר על הכמות הגדולה שמשתלטת עליו. וככל שמגרד ומוריד ונלחם עימן באות עוד ועוד ועוד ועוד. זה גורם לטירוף הדעת. מלחמה אבודה מראש, גירודים, כאבים ויאוש.
יתכן שלא מצליחים לפלות כינים מהגוף, כיון שהידים עצמן גם הן היו מכוסות בכינים (בגודל ביצה כל אחת). ולא ניתן היה לתפוס בעזרתן כינים נוספות משאר הגוף, ולהוריד אותם. גם לא מצליחים להוריד כי עוקצם היה תקוע בהם.
תרגישו את סבלם של ישראל שהעבדתם אותם ללא הפסקה
המצרים קופצים ומתנועעים בלי הרף בהשתדלם להפטר מהכינים המטרידות, כפות רגליהם לא נוגעות בקרקע כי כל הקרקע מלאה בכינים. וממילא יש שכבת כינים הצמודות לכפות רגליהם ומוצצות את דמם. במכת צפרדע קפצו הצפרדעים והמצרים עמו במקום אחד, ואילו פה התחלפו התפקידים: המצרים קופצים מרוב עקיצות וגירודים והשתדלויות להוריד את הכינים מעליהם, ואילו הכינים עומדות על מקומן.
לא נתתם לישראל להתרחץ ולהיפטר מהכינים שהיו עליהם מחמת עמל העבודה המפרכת שכפיתם עליהם – עכשיו גם אתם במצב דומה
הכינים הרבות מקשות על המצרים לשבת, כי לשבת פירושו לשבת על כינים עוקצות, על כסא שקוע בתוך ים כינים! לשכב היה בלתי אפשרי כי הכינים העוקצות רוחשות בכל מקום. נותרה להם אפשרות אחת. לעמוד. אך כמה זמן אפשר לעמוד? ובמיוחד שעמידה פירושה עמידה על משטח כינים עוקצות וכנראה בתוך ים של כינים אולי עד ירכו, הדקירות התמידיות בכפות רגליהם גורמות להם להרים רגלים לסירוגין בתנועות הדומות במקצת לריקודים!
אחרי שעות של 'ריקודים' ללא הפסקה, הם מתעייפים מאד. אך שוב כמו במכות הקודמות היה זה בלתי אפשרי לישון כיון שהיו מכוסים במטרד הזה ללא יכולת לסקלו, שלא לדבר על הגרוד המטריף את הדעת.
תרגישו פעם נוספת את הרגשת העייפות הנוראה הנובעת מחוסר שינה, כך עשיתם לישראל; שיעבדתם אותם בעבודת פרך יום ולילה ולא הנחתם להם לישון די צרכם במשך ימים ושבועות, חדשים ושנים רצופות.
במשך השבוע מתפתחות בעיות חדשות – העייפות השתלטה עליהם, ועליה נוסף הצורך הטבעי שיש לכל אדם לאכול ולשתות, וזה לא כל כך מתאפשר משום שהכינים היו בכל מקום גם על הפנים והידים. וכיצד יאכלו? אולי הכינים נכנסות לתוך הפה הפתוח? אם כך הרי הם נעקצים בלשונם ובתוך פיהם?! גם הצמא תקף אותם, ובמיוחד לאחר שאבדו דם עקב העקיצות הרבות, ונוזלים עקב בכיותיהם. אפילו קשה היה להחזיק כוס בידים מאלות עקיצות וכינים. כואב היה להגיש את הכוס לשפתיים הנפוחות מעקיצות, ודוחה היה לשתות מכוס שהכינים קפצו לתוכה.
הצער והיסורים היו נוראים וללא הפסקה. יום ולילה המצרים נלחמים עם הכינים ובטלים ממלאכתם.
בטלתם את ישראל מעשיית מצוות כך תתבטלו עכשיו ממלאכה.
נצייר לעצמנו: תוך כדי מאבק בכינים, שומע המצרי צעקות כאב ופחד. ילדיו הקטנים ששחקו בעפר שוקעים בתוך הכינים והם צורחים מכאב העקיצות ומפחד שמא יטבעו בתוך הכינים. האב, מגיע במאמצים גדולים לילדיו ותופסם – מנסה להתעלם מן הכאבים הגדולים והעצומים שפעולה זו מסיבה לו כאשר הכינים שנמצאות על כף ידו ועל זרוע הילד שהוא מרים מגבירות את עקיצתן תחת הלחץ של המשיכה. וכך מושך הוא אותם מניחם על משטח שלחן שרגליו שקועות באדמה השורצת כינים. הילדים עדים מכוסים בכינים מכף רגל ועד ראש, ועובדה זו גורמת להם להמשיך לצעוק ולבכות מכאבי הדקירות התמידיות.