"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות ל"א, ט"ז)
אבי, הרה"ח רבי זלמן גרוסמן זצ"ל, היה נוהג כל ימיו להיות ער לאורך כל ליל שבת. הוא היה בבחינת "שומר שבת"; שומר הנמצא במילוי תפקידו דואג להיות ער בעת עמידתו בשמירה ולא למעול בתפקיד, וכך אבא: הוא הקפיד בכל כוחו לא לעצום עין במשך כל הלילה. סדר יומו החל בשבת אחים בהתוועדות מרעים עם זקני החסידים, בשירות ותשבחות ודברי תורה. לקראת חצות, כשהקהל התפזר כל אחד לביתו, התחיל בעבודות הקודש באמירת שיר השירים בנעימות. סיים את שיר השירים, והחל בכוחות רעננים, ביתר שאת, באמירת כל ספר תהלים בהתעוררות עצומה בכיסופין עילאין, וכך המשיך בעבודת הקודש עד אור היום. משם פנה למקווה, טבל וחזר לבית הכנסת, והחל בהכנות לקראת התפלה.
בזכות הנהגה קדושה זו, זכה להיות שליח הצלה למאות אנשים נשים וטף. ומעשה שהיה כך היה: בהיותו חסיד ודבוק בלב ונפש לרבותיו, התעורר אצלו רצון עז לנסוע אל רבינו 'אור ישראל' הידוע בכינויו 'הפרנקפורטר' זי"ע. תיזכר לטובה אמי ע"ה שכשראתה את רצונו וגעגועיו הסכימה ברצון, ועודדה את רוחו לקום ולנסוע לרבי למרות הקושי להישאר לבד עם שני ילדים קטנים, בלא מציאת פתרון לכלכלת הבית.
אבא ז"ל עלה על האניה שהפליגה לסטולין. במשך ימי ההפלגה השתדל להמשיך את אורחות חייו בלא שינוי, רוב היום היה שקוע בלימוד התורה ובתפילות. והנה הגיע יום ששי ערב שבת קודש; לקראת כניסת שבת התעטף אבא בבגדי שיראין, לבש בגדי שבת, ועלה על סיפון האניה להתפלל תפילת שבת. לאחר התפילה הוציא מאמתחתו בקבוק יין ושתי חלות, קידש על היין ונטל ידים לסעודה, וזימר זמירות שבת בהתלהבות, כאילו הוא יושב על שולחנו בביתו בירושלים.
בפינה אחרת בסיפון האניה, לא רחוק ממקום מושבו של אבא, התיישב יהודי הדור פנים ולבוש בגדי אצילים. האיש לא הסיר מבטו מאבא, ובמשך שעות ארוכות ישב רתוק לכיסאו והתבונן בפליאה ובהתרגשות…
במוצאי שבת נשמעו נקישות על דלת חדרו של אבא, במפתן עמד אותו האיש שאתמול ישב מול אבא, וביקש להכנס. הוא התיישב ואמר: "אני מלא הערכה והערצה כלפי כבודו! אתמול בלילה לא עצמתי עין, וישבתי שעות רבות להתענג על המחזה הפלאי: אדם מן הישוב הישן יושב באניה בלב ים, מנותק ממשפחתו ומכריו, וממשיך את הנהגתו כמו בבית – זה דבר מעורר ומרגש!".
היהודי הדור הפנים הציג את עצמו כאחד מבני משפחת רוטשילד המפורסמים. הוא פנה לאבא ואמר: "לאות הוקרה והערכה, אני מוכן למלא את בקשתך, ומה שתבקש יינתן לך!". ברגע הראשון חשב אבי לבקש עבור משפחתו, שהשאיר בבית ללא משען ומקור פרנסה, ואף על הכרטיס שקנה עדיין לא היה לו מהיכן לשלם, כך שבהרהור ראשון חשב לבקש סכום כסף עבורו.
אמנם לפתע נזכר בביקור שערך אצל אחיו הרב ר' שלמה לוי ז"ל, שהיה אחראי על הכשרות וענייני היהדות באזור גליל העליון. כשנסע להיפרד ממנו קודם נסיעתו לרבי, מצא את אחיו ומשפחתו מדוכדכים ושבורים. הם סיפרו לו על מצבם הקשה מפאת מגיפת המלריה, שפרצה בקרב תושבי אזור מטולה וראש פינה. מגיפה זו, רח"ל, עשתה שמות במתיישבים ורבים חללים הפילה, עוללים רכים נפחו נשמתם בזרועות אמותיהם. המגיפה לא פסחה על בית אחיו, בתו הקטנה נפטרה תוך תקופה קצרה. לא היו תרופות למגר את המחלה, ולא ניתן היה להשיג רופאים שיטפלו במחלה, המצב היה קשה מאוד.
אבי ז"ל החליט לוותר על מצבו האישי, וגמר אומר לבקש עבור הכלל. הוא סיפר לאדון את המצב הקשה שנמצאים תושבי הגליל העליון. מר רוטשילד רשם לפניו את כל הפרטים והבטיח לטפל בעניין.
לאחר מספר חודשים הגיע מכתב אל אבי בסטולין, המכתב היה מאחיו ר' שלמה לוי. במכתבו כותב לו אחיו שברצונו לבשר לו בשורה טובה: באחד הימים הגיעו לשערי הישוב משאיות עמוסות בתרופות ושירותי עזרה, אליהם הצטרפו רופאים ואחיות שנרתמו במהירות לפעולות הצלה וסיוע לחולים, חילקו תרופות לכל הנצרכים, ובחסדי השי"ת חל שיפור ויש כבר סימנים לדעיכת המגיפה. בסיום המכתב כותב אחיו: "יש אומרים שמאחורי כל המבצע הנפלא הזה של הצלת נפשות, עומד אחד מבני משפחת רוטשילד!"…
בקוראו את המכתב התמלא אבי בשמחה, והודה להקב"ה שזכה להיות שליח טוב להצלת נפשות. אבא היה רגיל לומר: "זה לא 'יש אומרים' – זה היה באמת אחד מבני משפחת רוטשילד!"
("לב ישראל" – רבי ישראל גרוסמן זצ"ל)