גזרתי על עצמי 'תענית עקיצות' מאותו יום ולכל החיים. אני לא רוצח, אני לא בהמה. אני בחור עם לב טוב

סיפור מחיי הישיבה // יעקב א. לוסטיגמן

מאז שהייתי ילד קטן התבלטתי בחריפות יתירה. בכל הזדמנות ובכל עת היתה לי עקיצה שנונה לומר. כך קניתי לי את מקומי בחברה, וכך זכיתי בהערכתם של כל סובבי. זה לפחות מה שחשבתי עד הסיפור שקרה לי עם שמוליק פרידמן.

בטח אתם שואלים למה אני מתכוון כשאני מדבר על העקיצות השנונות ששיגרתי לכל עבר. אני לא כל כך אוהב לדבר על העבר שלי, אבל כדי שתבינו במה דברים אמורים אני נאלץ לספר לכם קצת על מעללי.

פעם ניגשתי לחבר שסובל מעודף משקל, ובחיוך של 'טוב לב' שופע, שיבחתי אותו על כך שהוא עובד על המידות שלו: "אני חייב לומר לך שרוליק", אמרתי לו פעם בעיצומה של ארוחת הערב, "בכל פעם שאני רואה אותך אני ממש מקנא בך איך שאתה מצליח ככה להתעלות במידות. במיוחד כשאני רואה אותך יושב ליד הצלחת ושואב את כל תכולתה. אחרי שאכלת כל כך הרבה שניצלים בשנה האחרונה, בטח כבר הגעת למידה 45, לא כך?…".

בעוד שרוליק מחוויר ומסמיק חליפות, אני כבר עברתי לשמוליק מהשולחן הסמוך: "מה יהיה איתך שמוליק?" נזפתי בחביבות בבחור שהתבלט בקומתו הנמוכה, "אתה חייב להתחיל לאכול שמרים כדי שתתפח קצת. עם כאלו רגליים קצרות אתה לא תגיע רחוק".

בהמשך עברתי לאלחנן הסובל מגמגום קל: "אלחנן הצדיק!" טפחתי על שכמו בעליצות בעת שהיה בעיצומה של ברכת המזון, "ת'שמע אני חושב שכולם צריכים ללמוד ממך איך מברכים ברכת המזון. אתה ממש אומר מילה במילה. לפעמים אתה אפילו חוזר על אותה מילה שתיים או שלוש פעמים".

אבל הכי אהבתי להתבדח על חשבונו של ברוך שלמה התמים. העקיצות ששיגרתי לעברו היו חריפות במיוחד, ומה שהכי כיף זה שהוא בכלל לא מבין שצוחקים עליו.

פעם ראיתי אותו יוצק לעצמו מרק עם מצקת גדולה במיוחד מהסיר הענק שניצב בפינת חדר האוכל: "ברוך שלמה", אמרתי לו בטון של יועץ סתרים, "אני מציע שתיקח אתך את המצקת הזאת הביתה". בתמימותו חשב ברוך שלמה שאני מתכוון ברצינות והתחיל להסביר לי שיש להם בבית כבר שתי מצקות, ושזו בכלל מצקת של הישיבה והוא לא יכול לקחת אותה גם אם היה רוצה אבל אני לא נתתי לו להשלים את דבריו: "תבין", אמרתי לו כמשתתף בצערו, "בפעם הבאה שיחלקו שכל, כדאי שתהיה לך מצקת גדולה כדי שתוכל לקחת מנה גדושה. שלא תיתקע רק עם שיפודים, כמו שקרה לך בפעם הקודמת".

החברים שלי היו מכנים אותי 'פלפל', ואמרו שאני בחור מפולפל שתמיד יש לו מה לומר. אני מצדי די נהניתי מהתואר שדבק בי, והשתדלתי לעמוד בציפיות ולא לאכזב אותם. האמת שלא הייתי צריך להתאמץ כל כך, כי העקיצות הללו פשוט קפצו לי מהבטן וברחו לי מהפה בלי שהתכוונתי בכלל, כי התכונה הזאת היא חלק מרכזי מהאישיות שלי.

אני מתאר לעצמי שאתם מזדעזעים לקרוא את הדברים הללו, ולא מבינים איך יכולתי להיות כזה בחור רע, עם לב של אבן שאינו מתחשב באחרים, אבל האמת היא שאני עצמי לא הרגשתי רע עם עצמי, כי באמת שהיו לי עקיצות הרבה יותר גרועות ורק בגלל הלב הרחום שלי נמנעתי מלומר אותן בקול רם.

מה אני יכול לעשות? חשבתי לעצמי, אני פלפל. אני סברס. הסברס לא אשם בזה שהוא דוקר ועוקץ, והפלפל אינו אחראי לכך שהוא צורב את בלוטות הטעם של מי שאוכל אותו. מה גם שאנחנו נמצאים בישיבה, כולם פה בחורים צעירים שאוהבים 'אקשן', ואם לא העקיצות שלי הם יחפשו שעשועים אחרים שעלולים להיות מסוכנים יותר מבחינה רוחנית ומבחינה פיזית.

האמת שבסתר הלב כן הרגשתי שאני מתנהג בצורה לא ראויה. כשראיתי את פניהם של חברי מאדימות בכל פעם שנהגתי כלפיהם בעוקצנות, נזכרתי במה שאמרו חז"ל ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". אבל הדחקתי את המחשבות הללו, והשקטתי את המצפון שלי בטענות שונות ומשונות.

"זה לא שאני צוחק עליהם", סיפרתי לעצמי בשקט, כשאף אחד לא שומע, "אני צוחק איתם. אני והם ביחד צוחקים עליהם או עלי. זה לא כזה גרוע כמו שזה נראה".

ההתנהגות שלי השתנתה מהקצה אל הקצה רק אחרי הסיפור שקרה לי עם שרוליק פרידמן. זה היה בחודש ניסן האחרון. נסעתי באוטובוס מבני ברק לירושלים, כדי לעזור לסבא וסבתא שלי להתכונן לפסח. אני מאוד אוהב לעזור לסבא וסבתא, גם כי זו מצווה גדולה וגם כי במהלך הניקיונות לפסח זה זמן נפלא להוציא מהם כל מיני 'ירושות' ולשמוע סיפורים נפלאים על העבר.

בספסל שלפני ישב אברך כבן ארבעים, שנראה היה מודאג מאוד. כל הדרך הוא החזיק את הטלפון הסלולרי שלו ביד, והציץ בו מדי פעם בעצבנות. תיארתי לעצמי שהוא ממתין לשיחה חשובה.

הטלפון שלו צלצל, מיהר האיש לענות לו, ומתוך התרגשות לא שם לב שזוג אוזניים נוסף שותף לשיחה המסעירה שניהל בטלפון. לא הצלחתי להבין את כל השיחה, אבל מתוך הדברים הבנתי שהאיש מדבר עם עסקן חשוב, שעוזר לו למצוא ישיבה מתאימה לבן שלו. "הוא ילד מאוד רגיש", אמר האבא לעסקן הנכבד, "בשיעור שלו יש בחורים שלא מתחשבים בכך שהוא נמוך כל כך, ומדי פעם הם לועגים לו, מורידים לו את הביטחון העצמי".

"בתחילה ניסיתי לעודד אותו להתגבר על זה, ולהתעלם מהלעג של החברים, הסברתי לו שהיו רבנים חשובים מאוד שהיו נמוכים כמוהו ואפילו נמוכים יותר ממנו, אבל בתקופה האחרונה הגיעו הדברים לכדי כך שהבן שלי פשוט מפחד לצאת מהבית. אני חייב להעביר אותו לישיבה שבה יתייחסו אליו יפה, יעודדו ויטפחו אותו, ולא יפגעו בנפשו העדינה".

ריחמתי על הבחור האלמוני הזה. "בחורים זה עם אכזר", חשבתי לעצמי, "לועגים לבחור רגיש והורסים לו את החיים. אני לא מקנא בגיהינום שמצפה לאלו שככה מתעללים בבחור הזה".

לקחתי את הדברים לתשומת לבי, והחלטתי שמכאן ולהבא אני אשתדל יותר שלא לעקוץ בחורים רגישים. יש מספיק בחורים עם עמוד שדרה חזק, שלא נעלבים מכל מילה שאני אומר להם. איתם אפשר לצחוק, לא עם בחורים רגישים".

***

ראש חודש אייר הגיע. בין הזמנים הסתיים. שמחתי מאוד לחזור לישיבה. אני בחור חברותי מאוד, ובבין הזמנים אני מרגיש קצת בודד. בבית אני בן יחיד בין שיירה של אחיות, ואנחנו מתגוררים באזור קטן שבו אין לי הרבה חברים שאפשר להעביר איתם את הזמן. מה גם שאני אוהב ללמוד וכשאני לבד בבית אני לא מספיק מתאמץ לקבוע לי עיתים מסודרות ללמוד גמרא.

לישיבה הגעתי עם חיוך רחב. הרגשה של התחדשות מרחפת באוויר. הריח החריף שנדף מהקירות הבוהקים מלובן שזה עתה הסתיימה צביעתם המחודשת עשה לי טוב על הלב. הנה שרוליק מגיע לפנימיה כשהוא גורר מזוודה ענקית ועוד שתי שקיות שעומדות להתפקע מהתכולה המרובה שנדחקה אל תוכן: "אני מאוד שהשארת במזוודה מקום גם לבגדים ולכלי מיטה", אמרתי לו בדאגה, "או שבעצם כל המזוודה שלך מלאה רק בשניצלים?…"

כשהחברים פרצו בצחוק על חשבונו של שרוליק, שכזכור סובל מעודף משקל חריג, הברקתי עם עקיצה חדשה: "בעצם זה לא שניצלים. תבינו, הוא צריך בגדים מספיק גדולים שיתאימו למידותיו, אין זה פלא אם כן שהוא מגיע עם מזוודה עמוסה כל כך".
"שמעתם מי עבר לישיבה אחרת?", הגיע אליהו בריצה ועורר את הסקרנות שלנו: "שמוליק פרידמן עבר לישיבת 'אחוות רעים' בצפון הארץ".

לרגע כבר עמדתי לשחרר הלצה עסיסית על חשבונו של פרידמן. רציתי לומר לחברים שזה דווקא נחמד כי עכשיו אני לא צריך לדאוג שלא אדרוך עליו בטעות כשאני פוסע במדרון או יורד במדרגות. אבל עוד לפני שפתחתי את הפה כדי לעשות זאת, הרגשתי כאילו נפל לי קיר בטון על הראש.

נזכרתי בשיחה ששמעתי באוטובוס לירושלים. נזכרתי באותו אבא שסיפר בכאב נורא על הילד שלו שלומד בישיבה וחבריו לועגים לו בגלל קומתו הנמוכה. הבנתי באיחור שייתכן שאותו אברך לחוץ ומודאג הוא לא אחר מאשר אביו של שמוליק פרידמן שלנו.
הבנתי עוד משהו… הבנתי שהעקיצות שלי, שחשבתי שהן נחמדות ורק מכניסות קצת צבע לחיי הישיבה, היו הרסניות כלפי שמוליק הנמוך.

עזבתי את קבוצת החברים ופניתי לשבת במקומי בבית המדרש כשהחשק והשמחה ממני והלאה. העניים שלי נפתחו ובאותו רגע הבנתי שאני לא סתם 'פלפל' – אני 'פלפל שחור', כי אני משחיר את חייהם של החברים שלי.

ימים ארוכים של חרטה ותהייה עברו עלי. הבנתי שאני צריך לבקש את סליחתו של שמוליק, אבל לא אזרתי כוחות נפש כדי לעשות זאת בפועל. במקום זאת התחלתי לשמור יותר על הפה שלי, גזרתי על עצמי 'תענית עקיצות' מאותו יום ולכל החיים. אני לא רוצח, אני לא בהמה. אני בחור עם לב טוב, ואם נולדתי 'פלפל', כנראה שהתפקיד שלי הוא להפוך אותו ל'פלפל כבוש', לכלוא אותו בקופסת שימורים, ולשמור על הנשק הקטלני שיש לי בפה כדי שלא לפגוע באיש.

כבר ביקשתי סליחה מחברים רבים בישיבה, אבל משמוליק עדיין לא ביקשתי. עכשיו, לקראת ראש השנה ויום הכיפורים אני רוצה לעשות זאת, יש לי כבר תוכנית איך לפייס אותו. אני מאוד מקווה שהוא יסלח לי, אבל אני יודע שהחלק היותר חשוב והיותר קשה הוא לדאוג שלא לפגוע עוד בשמוליק או בכל אחד אחר.