שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א טז)
באחת משיחותיו סיפר הגר"י אידלשטיין זצ"ל מעשה שהיה, הממחיש עד כמה גדולה החובה להתאמץ לדון לכף זכות.
לבחור מסוים הוצע שידוך, ולאחר בירורים רבים התרשמו ההורים כי מדובר אכן בהצעה טובה, בבת בעלת יראת שמים ומידות טובות וכו'. אמנם החליטו להוסיף ולברר אצל אחת משכנות המשפחה בבנין. והנה, אותה שכנה אמרה כי לבת ישנה בעיה – התפרצויות! מדי פעם היא מתפרצת ומתחצפת אל אמא שלה בצורה נוראה, מדברת אליה בגסות, "איזו אמא את!" וכו'.
הורי הבחור התרשמו שאותה שכנה אינה משקרת. אם כן, כיצד ניתן להסביר את הסתירה של המידע הזה לאינפורמציה החיובית שקיבלו מהמורות והחברות? – הגיעו למסקנה כי יכול להיות שיש לה בעיה נפשית. אמנם בביה"ס היא טובה מאוד, עושה שיעורים, חברה טובה; אבל בבית יש התפרצויות.
הדבר נודע לאחת המורות. המורה ידעה שלא יכול להיות דבר כזה, היא ביררה מה קרה. התברר שהבת הזאת הייתה צריכה להיות בתפקיד בהצגה. עושים בביה"ס מסיבה לקראת החופש, הצגה עם שחקנים, מחלקים תפקידים, ובתוך ההצגה מספרים סיפור על ילדה שהתחצפה לאמא, וצריך להציג את זה שהיא צועקת. וכך אותה בת דיברה את זה – לא לאמא שלה אלא לקיר… כדי שתוכל למחרת בהצגה להציג את זה. להיפך, האמא שמחה שהיא עושה זאת, שיודעת להציג. אבל השכנה שלא ידעה, מיד חשבה שהיא חוצפנית וילדה רעה, יש לה מחלת עצבים.
אם היו דנים לכף זכות, השידוך היה יוצא לפועל. כך כתוב בהלכה, אדם שיודעים שכל ההתנהגות שלו בסדר גמור, מידות טובות, אפי' אם רואים בעיניים שעבר עבירה, צריך ללמד זכות שיש איזו סיבה שאני לא יודע אותה, ואם הייתי יכול הייתי חוקר ומגלה שזו לא עבירה.
(ע"פ גיליון 'ניב שפתים')