הרב אברהם פוקס
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ" (במדבר כ"א, כ"א-כ"ב)
וכן מסופר בפרשתנו על מלך אדום שלא נתן לעם ישראל לעבור בגבולו. בפרשת כי תצא התורה אומרת בטעם איסור חתונות עם עמוני ומואבי: 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך'.
על הרה"ג ר יעקב מקראנץ זצ"ל בעל ה'מגיד מדובנא' שנפטר לפני למעלה ממאתיים שנה, כולם שמעו מן הסתם, תמונתו לעומת זאת היתה מוכרת פחות אם בכלל באותם ימים, מה שגרם לסיפור פלאי שיכל להתרחש רק עם המגיד מדובנא הידוע במשליו בכל מקום וענין.
ההערצה העצומה לה זכה המגיד מדובנא גרמה לאחד מן השרלטנים באותו הזמן לאחוז את עיני הציבור, וביודעו כי בעיירות רחוקות לא יזהו אותו היה מציג עצמו כ'המגיד מדובנא' ונושא "את משליו" וכמובן שהיה זוכה לכבוד רב ולארוח מלא מהקהל הרב, שהיה גודש את בתי הכנסת בהם היה דורש.
ויהי היום, ומיודענו הגיע לשבות את שבתו באחת מן העיירות, לאחר שעדכן מראש את ראשי הקהל של אותה עיירה על בואו של "המגיד מדובנא", אך דא עקא שלמרבה הפלא גם המגיד מדובנא בכבודו ובעצמו בא לשבות את שבתו בעיירה ההיא, בשעה היעודה בית המדרש היה מלא מפה לפה, אנשים נשים וטף מלאו את בית הכנסת וחיכו בשקיקה לתחילת הדרשה. המגיד מדובנא ישב ולמד בפינתו של בית המדרש, והמתין שיאמרו לו לעלות ולשאת את דבריו. לפתע הס הושלך באולם, והמגיד רואה אדם שעולה בצעדים מדודים אל מקום הבימה, מעוטף בטליתו עד שולי עיניו, נעמד כלפי ארון הקודש ומנשק לשולי הפרוכת ואחר כן מסתובב כלפי הקהל… המגיד נהנה מכל רגע, הדרשן האלמוני חיקה אותו בצורה מושלמת. ר' יעקב ברוב ענוותנותו לא חשף כי מדובר במאחז עיניים והחליט ליהנות יחד עם כל הקהל מאמרותיו של "המגיד מדובנא", לא עברו מספר רגעים ור' יעקב התמוגג יחד עם כל הקהל מדרשתו שלו, ממש מילה במילה מאותה דרשה שנשא כמה וכמה פעמים בכמה מקומות, בליווי תנועות המדמות אותו באופן מושלם, וכך ישב לו במקומו והאזין בהנאה לדרשתו – הן לא בכל יום זוכה אדם להאזין לעצמו…
אולם כעבור זמן לא רב נפגמה הנאתו של המגיד מדובנא, לאחר שאותו חקיין החל להוסיף לדרשתו דברי הבל ופלפולי סרק, והוא החליט לעשות מעשה, הוא עלה לעבר הבימה, דפק עליה בחוזקה והרעים בקולו: "רבותי קהל קדוש, ברצוני להודיע לכם כי האדם העומד כאן ודורש אינו המגיד מדובנא כלל ועיקר, מתחזה הוא! אני הוא המגיד מדובנא!" הקהל הוכה בהלם, דבר כזה לא שמעו מימיהם, שני אנשים שנראים מכובדים וכל אחד טוען 'אני הוא המגיד מדובנא'. "דעו לכם", הוסיף המגיד, "שעד עתה לא הפריע לי שהוא מתהדר בתואר לא לו, כל עוד אמר דברי כיבושין ועורר את העם, אך מעת שעבר להמציא "פנינים" שאין בהן לא טעם ולא ריח, איני יכול להחריש עוד.
"יש לי עצה כיצד תוכלו להכריע בדבר: הן ידוע המגיד מדובנא כמסוגל להמציא משלים בו במקום ובכל דבר וענין, הבה נפתח שני ספרים מהפזורים כאן בבית הכנסת ופתחו אותם כלאחר יד, ומתחייב אני כי לאחר עיון קל אפתח במשל מורחב הכולל ארבעה חלקים כאשר בחלק הראשון קושיא על הנאמר בספר הראשון, בחלק השני קושיא על הנאמר בספר השני, ובשני החלקים האחרונים תירוצים על הקושיא השניה ולאחריה על הראשונה, הכל במשל אחד".
הזדרזו כמה אנשים מן הקהל נטלו לידיהם סידור וחומש ופתחום באקראי, הסידור נפתח בפיוט הסליחות המתחיל במילים: "עננו כשם שענית לאברהם אבינו בהר המוריה", ואילו החומש נפתח בפסוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך". "נו", פנה ר' יעקב אל ה"מגיד", "שא נא משלך ודבריך", ה"מגיד" הנבוך שתק באלם, ומשנוכח הקהל לראות כי לא הצליח להעלות בדל של משל, ואינו אלא מתחזה, אמר המגיד מדובנא": "ובכן רבותי, אפתח במשל, הסכיתו ושמעו:
"ר' זלמן גביר העיירה עמד להשיא את בתו היחידה, ובין ההכנות לחתונה הגדולה והמפוארת היתה תפירת בגדים מבד יקר ומשובח לכלה ולשאר בני המשפחה. לקראת סוף מלאכת התפירה, נוכח החייט שחסר לו מן הבד היקר אי אלו מטרים להשלמת הבגדים. הוא פנה לעשיר, שזה מצדו שלחו בזריזות לחנות הבדים של העיירה להשלמת החסר, בעל החנות שהכירו זה מכבר קיבל את פניו בשמחה, וששמע באיזה בד הוא מעונין אמר לו: 'ידוע לך שזהו בד יקר ביותר?', ענה לו החייט: 'וכי אני משלם עליו? זהו בד לחתונת ר' זלמן הגביר!', 'אהה', השיב לו המוכר, 'קח את הבד בחינם ואמור לר' זלמן הגביר שזו מתנתי לחתונת בתו, בשל העובדה שהוא קונה ממני סחורות כל השנה', החייט נטל את הבד ויצא מן החנות. מחוץ לחנות עמד עני שראה כיצד נכנס אדם ומקבל בד יקר ללא תשלום, אמר לעצמו: 'יפה מאד, המוכר מחלק בדים יקרים', נכנס גם הוא לחנות וביקש מאותו בד יקר, השיב לו המוכר: 'זהו בד יקר מאד, יש בידך כסף לשלם עליו?', תוך שהוא סוקר את מלבושיו הקרועים. השיב לו העני: 'מדוע מהמבקר הקודם בחנותך לא דרשת תשלום, וממני אתה כן דורש?'
הביט בו המוכר בפליאה וענה לו: 'הקונה הקודם היה שליחו של ר' זלמן העשיר, שעליו מתבססת פרנסתי כל השנה, ומי אתה בכלל שתדרוש זאת גם כן?'
"הכיצד מעיזים אנו, עניים במעש", הקשה המגיד מדובנא, "לדרוש 'מי שענה לאברהם אבינו… הוא יעננו', מה ההשוואה בינינו לאברהם אבינו, שעמד בעשרה נסיונות ועבד את בוראו במסירות נפש?
"יום החתונה הגיע, סמוך לביתו של ר' זלמן עומדות הכן שיירת כרכרות לבני המשפחה, למתנות, אוכל יקר ומשובח לחתונה ושאר מטלטלים, ר' זלמן פונה לבני ביתו ואומר להם:' יש לי עדיין כמה דברים לסיים במשרדי, ואין ברצוני לעכב אתכם בהכנות לחתונה. צאו לדרככם בשיירת הכרכרות ומאוחר יותר אצטרף אליכם, השיירה יצאה לדרכה תוך שר' זלמן מלוה אותה במבטי שמחה וגיל.
"ר' זלמן יושב במשרדו ומנסה לסיים את ענייניו למען יוכל להצטרף למשפחתו כשלפתע דפיקות רמות בדלת, 'יבוא', אומר ר' זלמן. הדלת נפתחת ומשרת פרוע שיער נכנס לחדר כשחיוורון על פניו, 'מה קרה?', שואל הגביר, 'אדוני, קרה אסון! הגשר שעליו נסעו שיירת הכרכרות קרס תחתם וכולם נפלו לנהר', 'מה שלום אשתי ובתי?', זעק הגביר, 'בעיני ראיתי', הוסיף המשרת, 'כיצד הכרכרות והסוסים נסחפים בזרם השוצף', 'נו', זעק ר' זלמן, 'האם הם טבעו? האם אירע אסון?', 'אדוני', המשיך המשרת לתאר, 'ראיתי איך כל המתנות צפות על הנהר, ואפילו איך העוגות הנפלאות שוקעות בו לבסוף', 'אני דורש ממך לומר מיד מה שלום אשתי ובתי!' צעק עליו ר' זלמן, 'אה, כן כן אדוני, הם חולצו בשלום מן הנהר'…
"רבותי", אמר המגיד מדובנא לקהל המרותק, "משרת זה הינו פתי בכל קנה מדה, שכן הקדים לתאר את אובדן הסוסים ושאר הרכוש בטרם סיפר מה מצבן של האם והבת, אך מדוע תורתנו הקדושה' שהיא מחכימת פתי' ראתה להקדים את הטפל – 'על דבר אשר לא קדמוך בלחם ובמים', לעיקר – ו'אשר שכר את בלעם לקללך' ולהשמיד ח"ו את עם ישראל?
"המשפחה התאוששה מהמקרה המצער, ובעזרת עושרו של ר' זלמן החתונה נערכה ברוב פאר והדר. החתן, עילוי ומתמיד עצום, הסתגר בבית המדרש ברוב שעות היממה ועשה חיל בלימודיו, לשמחת אשתו ומשפחתה, תוך שר' זלמן תומך בהם ביד רחבה ושולח להם את מאכליהם בוקר צהריים וערב. אלא שלאחר חודשים מספר פנה אליו ר' זלמן ואמר: 'חתני היקר, אני מרגיש שכוחותיי אינם כבעבר וצריך אני את עזרתך בעסקי, שעות בודדות ביום, לא יותר'. החתן, שלא ידע את נפשו, ניסה להשיב בעדינות כי נפשו חפצה בלימוד התורה, אך ר' זלמן כעס עליו ביותר: מה הוא חושב לעצמו? נראה לו שהוא יישב בביתי ויאכל לחם חסד? ארוחת בוקר הוא כבר לא יקבל! החליט בלבו, והורה למשרת שמהיום והלאה לא יעביר לחתנו את ארוחת הבוקר.
"משראה הגביר שהחתן ממשיך לשקוד על לימודו, ואינו חושב להיענות לבקשתו, פיתח בלבו משטמה כלפיו והפסיק לשלוח לו כליל את האוכל, מלבד לחם צר ומים לחץ ואי אילו ירקות. החתן המשיך בלימודו תוך שרעייתו מחזקת את רוחו ושניהם נושאים תפילה לה', שהגל העכור יעבור מעליהם במהרה. וככל שהתחזקו באמונתם בבורא עולם, כך פיתח ר' זלמן את שנאתו כלפי החתן עד כדי ששכר מרצח שירצחנו נפש. המשרת, שנכח בעת המפגש בין ר' זלמן לראש המרצחים, הזדעזע עד עמקי נפשו. בהזדמנות הראשונה התחמק מאדונו ורץ לבית חתנו לומר לו שיברח מהרה מן העיר כי בן מוות הוא. בתחילה החתן ובתו סירבו להאמין לסיפורו, אך כשתיאר להם בפרוטרוט כיצד ר' זלמן שקל את האלפיים זהובים לידי רב המרצחים, ובהכירם את המשרת, ארזו צרור מטלטלים ונסו מן העיירה לעיירת מולדתו אל הישיבה שבה למד. ראש הישיבה קיבלו בשמחה, אך שמע בצער את הקורות עמו. 'ראה', אמר לו, 'אתמול קיבלתי מכתב מעיירה פלונית ובו בקשה שאשלח להם רב תחת רבם שנפטר. אני רואה בך מועמד מצוין, לך וה' יצליח דרכך'.
"ר' זלמן התעורר למחרת בבוקר והלך להתפלל שחרית תוך שהוא מחכה לשמוע "חדשות נוראות" על רציחתו של חתנו תוך שנתו, הוא אפילו הכין דברי מספד על חתנו היקר, אך להפתעתו 'עולם כמנהגו נוהג' ו'אין חדש תחת השמש', לאחר התפילה שינה מהרגלו וחזר לביתו דרך בית חתנו, מה הופתע לגלות שאינם בביתם ולשמוע משכניהם שעזבוהו אתמול בחיפזון, הפעיל ר' זלמן את אנשיו, רחרח היכן שצריך, וכך נודע לו שראשית שמו את פעמיהם לעבר ראש הישיבה שבה למד, ר' זלמן שם אף הוא את פעמיו לשם, 'ראו גידולים שגידלתם' התפרץ כלפי ראש הישיבה, 'האם זהו החתן שאמרתם עליו שהוא כליל המעלות? אדם שלא יודע להושיט עזרה לחותן העסוק?',
'אמור נא לי', השיב ראש הישיבה, 'האם נכון הוא הדבר שניסית להכריחו לכך באמצעות הפסקת שליחת ארוחותיו והרעבתו?', 'ראה כבוד הרב', גמגם הגביר, 'מחמת חוסר העזרה העסקים נקלעו לקשיים וההכנסות פחתו, וגם ממני ובני ביתי נחסכה הפת, כל המשפחה החלה לצמצם באכילה ובשאר הדברים'. 'אם כך', הקשה ראש הישיבה, 'מהיכן היו לך אלפיים זהובים לתת לראש השודדים כדי שיהרוג את חתנך?'
"זוהי התשובה", פנה המגיד לקהל, "ראשית, התורה אומרת כי 'לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים', ואם יאמרו כי עשו זאת מחמת מחסור בכסף, ממשיכה התורה ואומרת 'ואשר שכר את בלעם לקללך'.
"החתן החל את משרתו כרב העיירה אליה נשלח עי ידי ראש הישיבה ועשה חיל בתפקידו. לאחר כמה חודשים רבתה השמחה, בן נולד במזל טוב לרבה האהוב של העיירה. הברית נחגגה ברוב פאר והדר. בעיצומה של הסעודה נעמד ראש הקהל ואמר, 'מורינו ורבינו, ברצוננו להעניק לרב מתנה מיוחדת במינה: אנו מבטיחים בזאת שאם הרך הנולד ילך בדרכי אביו ויעלה ויגדל כמותו – אף הוא יהיה רב בקהילתנו', סיים לקול מחיאות הכפים והשמחה של המשתתפים. 'רבותי', פנה הרב לאחר שהשתתקו, 'אני נרגש מעומק לבי על המתנה המיוחדת, אך ברצוני להבהיר לכם שאין זו מתנה כלל, כי אם בני יהיה כמוני, ההלכה קובעת כי הוא יירש את מקומי. אם ברצונכם לשמחני באמת, עליכם לקבוע כי גם אם הוא יהיה פחות מוצלח, אך עדיין ראוי להיות רב – תמנו אותו לתפקיד'.
סיים המגיד מדובנא, "ברור הוא הדבר שאיננו זכאים כאברהם אבינו, אך אברהם אבינו, הוא זכאי לבקש עבורנו שגם כאשר איננו ראויים לכך, שה' יקבל את תפילתנו, 'כשם שענית…'"