"הורי פחדו שאצא לטיולים. במקום להתבכיין הייתי יושב וקורא מהבוקר עד הערב"

חיים ולדר

1.

כמו שזה נראה, הקורונה עדיין כאן ולא נראה שהיא מתכוונת ללכת בקרוב.

אם חשבנו או קיווינו שיצאנו ממנה, מתברר שהתקווה הזו לא התקיימה. גל שני בעיצומו ואם נשפוט על פי נתוני השפעת הספרדית מתחילת המאה הקודמת ייתכן שהגלים הללו הם רק קדימון למה שמצפה לעולם באמת.
זה לא שאני מנסה להפחיד, אני רק מנסה להכין. צריך להתכונן לגרוע ולקוות לטוב.

יש השלכות למצב שכזה. את חלקן אנו רואים כבר היום. למיליוני אנשים פשוט אין מה לעשות.
המקצוע היוקרתי ששמו "תעופה" פשוט נמחק לגמרי. תעופה זה אומר מטייסים עד עובדי ניקיון בנמל התעופה וכל השרשרת משם לכאן.

כשאנשים לא נוסעים גם לא צורכים מזוודות ותיקים וגם קונים פחות בגדים. למען האמת, גם אלה שאינם טסים קונים פחות בגדים כי יש פחות בשביל מה. השבוע הודיעו מאיגוד התעופה כי אם לא יהיה שינוי הם יאלצו לפשוט יד. פשוטו כמשמעו.
אמנם, המדינה האריכה את דמי האבטלה בעוד חודש, אך מה יהיה לאחר מכן?

2.

אם נרצה או לא נרצה, העולם הולך לשינוי יסודי ועלינו להיערך אליו גם מהבחינה הטכנית וגם מהבחינה הנפשית.
מבלי ששמנו לב כבר עשינו שינוי יסודי בנושא שמחות.

פגשתי השבוע אב שחיתן את בתו לא מכבר. הוא אמר לי: "בילד הראשון עשיתי חתונה גדולה. גיליתי שיש לי הרבה חברים. זהו, מיציתי. החתונה הזו הייתה ממש חתונה מקסימה ושמחה והלוואי שכך ייראו כל השמחות הבאות שלי". אני משער שיש כאלה שלא יסכימו עם האב הזה אך המצב יגרום לכך שלא תהיה ברירה. ברעיון העולם הולך לקראת צמצום. בהכנסות וממילא בהוצאות.

3.

קחו למשל את "החופש הגדול".

לילדי הת"תים והישיבות ממילא לא היה חופש גדול, אך בניגוד לחופשות שאנחנו מכירים, אנו נצטרך להתרגל לבלות את החופשות בבית.
ישנן שתי דרכים להתמודד עם זה.
האחת: להתבכיין על מר גורלנו.
השנייה: להשלים עם מה שיש ואפילו למצוא את הטוב בזה.

הדרך הראשונה היא טעות גדולה. כי גם להתבכיין כדי להשיג משהו לא מומלץ (למרות שיש כאלה שעושים את זה), כל מה שתשיג לא שווה את התואר "בכיין" ולא את התחושה.
אבל להתבכיין כשאתה יודע שלא תשיג כלום מכך, זו כבר טעות כפולה ומכופלת.
מצד שני, אם נצליח "לחשב מסלול מחדש" נגלה עולם שלם של עיסוק ועניין שהוא לא פחות ואפילו יותר מאשר חופשה רגילה.

4.

אספר משהו על עצמי. בהיותי נער, ההורים שלי לא אפשרו לי לצאת לטיולים. הם פחדו. יצא שכל החברים שלי היו מטיילים בכל מיני מדבריות ואני ישבתי בבית.

במקום להתבכיין הייתי יושב וקורא מהבוקר עד הערב. גיליתי שהטיולים שלי בתוך הספרים, היו הרבה יותר מעניינים מכל המדבריות.
טיילתי דרך הספרים בכל ארצות העולם והכרתי דרך גיבורי הספרים אנשים מכל הסוגים ומכל הגילאים וזה ריתק אותי הרבה יותר מכל טיול.

אני מאמין שהקריאה המרובה הזו הביאה אותי בסופו של דבר להיות סופר, ושימו לב שגם הכתיבה שלי כמעט אינה עוסקת בעולם החיצוני אלא בעולמו של האדם פנימה. מסתבר ששם זה המקום הכי מעניין את בני האדם. הרגשות שלהם, המחשבות שלהם, הלבטים וההתמודדויות.

אולי הקורונה תסייע לנו להפסיק להתפזר. אלא להתכנס. להפסיק להביט החוצה ולגלות את העולם הגדול שנמצא בביתנו פנימה, במשפחתנו פנימה ובנפשנו פנימה.

5.

לא מזמן, בפרוייקט סיפורים לחג הפסח, בעריכת הגב' זלושינסקי, התבקשו הסופרים והסופרות לצלם את הנוף הנשקף מחדר העבודה שלהם.

לי הייתה בעיה.

מחלון חדר הכתיבה שלי לא נשקף שום נוף מהסיבה הפשוטה שאין שם שום חלון.
ואז נזכרתי שבחדר הכתיבה שלי יש ארונות גדושים בקלסרים של ילדים שמספרים על חייהם ורגשותיהם. זה אומר שיש לי בחדר העבודה הרבה יותר מחלון אחד. יש למעלה מעשרים וחמישה אלף חלונות שנפתחים אל חייהם של ילדים ונערים ואנשים. אלה מייתרים את החלון שלכל היותר יכול להראות נוף קבוע שמשתנה רק ללילה, יום, קיץ וחורף.

את התובנה הזו אני רוצה להעביר להתמודדות עם הקורונה.
מי שמבין את עוצמתו של היקום שברא הקב"ה, מבין שכדור הארץ הוא גרגיר חול קטן לעומת הגלקסיות הבלתי נתפסות והאינסופיות של העולם. ולנו זה נראה בכל זאת מעניין ההתרחשויות בגרגיר החול הזה. כל מה שאנחנו צריכים זה לצמצם את זה עוד טיפה לבית שלנו, למשפחה שלנו ולתוך עצמנו.

6.

ולסיום, דברים נפלאים שכתב הרב הגאון רבי אברהם קבלקין שליט"א, ראש מכון "מורשה להנחיל" ועורך "חושן משפט ו"אבן העזר" בשו"ע מהדורת פרידמן.

מה מצפה מאתנו הקב"ה בשעה קשה זו?

כולנו הוכנסנו להסגר מלא, אין יוצא ואין בא.
אך חמור מכך, נאמר "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא… וביקור חולים" וחז"ל הוסיפו וגילו לנו ש"כל שאינו מבקר את החולה הרי זה כאילו שופך דמים".
מחלות רבות מאד קיימות לצערנו, אך אפילו בחמורה שבהן, הסרטן, רחמנא ליצלן, אין מניעה מלבקר חולים אלו, ואדרבה מצווים אנו לבקר חולים אלו בכדי לעודדם ולחזקם, ואילו עתה גוזר הקב"ה על כולנו לא לבקר את החולים במחלת הקורונה, הפרדה מוחלטת בין איש לרעהו, בין איש להוריו, לילדיו.

הלא דבר הוא???

7.
וממשיך רבי אברהם קבלקין שליט"א:
שמחת תורה נקראת בתורתנו "שמיני עצרת" – אומר הקב"ה היעצרו עמי עוד יום אחד – השמחה גדולה עד מאד, אך לא רק זאת הוא אומר לנו, אלא גם "קשה עליי פרידתכם".

איזו פרידה? האם לולי שמחת התורה לא היינו למחרת מניחים תפילין ושאר מצוות? וכי אדם מישראל נפרד מהקב"ה ח"ו?
ועוד דבר, הרי לא נאמר קשה עליי "פרידתנו", אלא קשה עליי "פרידתכם", הפרידה "שביניכם" , בין איש לרעהו. רואים מכאן שהקב"ה כביכול מבכה לא על הפרידה שבין בנ"י לקב"ה אלא על הפרידה והריחוק שבין אדם לחברו בימי השגרה.
כאשר רואים אנו תקופה שבה יש קלקול בכל ההתנהלות שבין אדם לחברו, בחוסר התייחסות ואכפתיות, אומר לנו הקב"ה: היות וקיים פירוד נורא ביניכם, "אני כביכול אוסיף על כך עוד כהנה וכהנה", ליצור פירוד וניתוק לא רק בין איש לרעהו, אלא גם בין איש ישראל להוריו, לרבותיו, לבניו, לבנותיו ולכל בני משפחתו.

התיקון לכל זה הוא אחד, לתקן מיד את כל הקלקולים ש"בין אדם לחברו", לעורר ולחדש את כל הקשרים שהיו בינינו עם ידידים לפני עשר, עשרים שנה ויותר ואשר העלו עובש ואף חלודה.

הבה נגלה אכפתיות אחד מהשני, נשאל לשלומו ולשלום בני ביתו, ואיך אנו יכולים להיות לו לעזר בכל מיני קשיים, הן ברוחניות והן בגשמיות. וע"י השתדלות זו נסיר מעלינו חרון אפו של הבורא יתברך ונזכה במהרה לרפואות ולישועות ולגאולה השלמה, וה"קורונה" האיומה תיהפך לנו ולכל ישראל ל"קול רינה" וישועה. כה ייתן ד' במהרה בימינו, אמן!

8.
אם מחוסר ברירה ואם מרצון, זה הזמן להביט לתוכנו פנימה, עד כי יעבור זעם.