בפרשתן (מ"ז כ"ט-ל'): "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו שים נא ידך תחת ירכי… ועשית עמדי חסד ואמת… ושכבתי עם אבותי", כתב ה'חת"ם סופר' זי"ע (תו"מ), כי איתא (ב"ב קטז.): "כל המניח בן כמותו כאילו לא מת". והנה כבוא יעקב אבינו לארץ מצרים וראה את גדולת יוסף בנו, את רוב עשרו וכבודו לאין ערוך, החל להיות מיצר – בחשבו: 'הריני מניח בן שאינו כמותי, כי אני עברתי כל ימי כל מיני ייסורים וצער, שעל ידם מזדכך האדם למאד, ואילו יוסף בני חי בשלווה את רוב ימיו (שהרי מבן שלושים ועד בן מאה ועשר היה מלך במצרים), ומאחר שאינו כמותי ממש הרי לא ייחשב לי כאילו לא מת'.
מיהו, בזוה"ק איתא שכל המרבה בצדקה ובגמילות חסדים, אינו צריך לבוא לידי ייסורים, כי ע"י ה'גמילות חסד' יתעלה למדרגה כאילו קיבל ייסורים כל ימיו. והנה בעל הייסורים נקרא בשם הזוהר הקדוש 'מרא דירֵכִין', ואילו בעל הצדקה נקרא 'מרא דיָדִין'. ובזה מבאר ה'חתם סופר' את הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות", דכאשר ראה בגדולת ועשירות יוסף והבין שאינו בן כמותו, חשב שקרבו ימיו 'למות', לכך קרא ליוסף ואמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" – כלומר, תחת הייסורים שעברו עלי כל שנותי ועל שמם נקראתי 'מרא דירכין', תחתם קבל על עצמך – 'ועשית עמדי חסד ואמת', להיות 'מרא דידין', וע"י ריבוי הצדקה והחסד תהיה בן כמותי, ואחָשֵב כ'לא מת', וכל מיתתי תהא רק 'שכיבה' עם אבותי ולא מיתה, וכך הווה כמו שאמרו (תענית ה:) 'יעקב אבינו לא מת', כי אם שכיבה עם אבותיו.
וזה נמי פירוש הכתוב (נ', ט"ו-כ"א) "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם", כי בראותם את רב טובתו של יוסף, חשבו שיעקב אביהם נחשב כ'מת', שהרי לא הניח בן כמותו, ענה להם יוסף "אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם", מכאן ואילך אפרנסכם ואעשה עמכם צדקה וחסד, ובזה ייחשב לי כאילו עברתי ייסורים כל ימי חיי, ושפיר הניח אבינו בן כמותו והוא נחשב בין החיים.
ובכלל הצדקה, להיות 'טוב ומיטיב', להיות שקוע ראשו ורובו במה אפשר להיטיב לזולתו, ולהדמות כביכול לה' יתב"ש: 'מה הוא רחום וחנון אף אתה', ואף מי שלא חננו ה' בממון רב, עדיין שייך גביה מצוות צדקה וחסד – והיא הן 'בעשה טוב' להרבות בצדקה וחסד בגופו, ואין צריך לומר שעליו להיזהר במשנה זהירות ב'סור מרע', שלא לפגוע בחברו הן בדיבור והן במעשה.
לכן יזהר האדם בתוספת זהירות, בפרט בימים אלו, מלפגוע בחברו חלילה. וכבר אמר הרה"ק מווארקי זי"ע: "כי הנה העולם אומר שימי השובבי"ם ניתנו כתיקון ל'חטא הנודע', אך אני אומר, דבאו לתקן את ה'חטא שלא נודע', והיינו שפגע בחברו וכדו', ואינו מרגיש שהרג כאן את הנפש ושפך כאן דם, ורציחה ממש נעשתה כאן, 'ואינו יודע' כמה דמעות הזיל הנפגע מחמתו, וכמה לילות התהפך על משכבו מצער הפגיעה"…
הגה"צ רבי שריה דבליצקי שליט"א, סיפר מאי דבדידיה הווי מעשה: בימי חורפו היה צריך להתיר איזה נדר, ולצורך כך עלה לביתו של הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע. באותו זמן ישב בביתו של החזו"א עוד יהודי שפלפל עמו בתורה. מששמע החזון איש את רצונו נענה: "הנה אני ותלמיד חכם זה שניים אנו, עתה צא נא החוצה והבא יהודי נוסף, בכדי שנוכל להתיר לך את נדרך בבית דין של שלושה". רבי שריה יצא החוצה והכניס עמו הלך שלא היה חכם וצדיק… תיכף משנכנס החל החזון איש לברר את הפתח שיש לו להתיר את הנדר. לאחר מכן התיישב ועשה התרת נדרים כדת וכדין בכל פרטיה ודקדוקיה, ושלושתם ענו בקול רם 'מותר לך, מותר לך, מותר לך'. משיצא אותו אחד נענה החזון איש לרבי שריה ואמר: "הנה יהודי זה אין לו כל שיג ושיח בהלכה, ולא הבין כלל מה שאמר עתה, לכן, אין כאן כל 'התרת נדרים'. לך שוב והבא יהודי בר אוריין ונתיר לך את נדרך".
מעובדא זו נראה כמה יש להיזהר בכבוד הבריות, שהחזו"א הטריח עצמו לעשות עצמו כאילו הוא 'מתיר נדר', עם כל הסדר המקובל להתרה זו, והכל בכדי שיהודי זה לא יכלם חלילה. הרבה יש לנו ללמוד ממעשה זה, ויש לנו להעמיק בעובדא זו דהחזון איש לא פחות מאשר פסקיו בחושן משפט.
פעם עבר הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע ברחובה של עיר, ומצא על הארץ דף הנראה כ'שמות'. התכופף הח"ח כדי לטמנו יחד עם ה'גניזה', אך משהגביה את פיסת הנייר מצא שאין כתוב על גבי הנייר אלא דברים ממילי דעלמא, ואעפי"כ הכניסו לכיסו. וישאלהו ה'מלווה' מדוע לא השליך את הדף למקום שהיה מתחילה? ויענהו הח"ח: "כי לא רציתי שיצטרך עוד יהודי להטריח עצמו ולהתכופף כמוני, מתוך מחשבה כי 'שמות' לפניו, וישליכהו ארצה בראותו כי נייר סתמא הגביה וחוזר חלילה, ע"כ הטמנתיו בכיסי, ובזה מנעתי טרחה וצער מכמה וכמה בריותיו של הקב"ה"…
הגה"ק מטשעבין זי"ע נכנס פעם למעמד 'כתיבת אותיות' בספר תורה, והנה בראשונה נתכבד הגאון לכתוב בספר התורה, אך הוא לא אבה לכתוב ומינה את ה'סופר' שיכתוב בשליחותו את האות. מכיוון שאותו גדול וקדוש לא כתב בעצמו, וסמך רק על הסופר, אף שאר המוזמנים לא כתבו בעצמם, אלא מינו כל אחד במקומו את הסופר, שסיים בעצמו את כתיבת כל ספר התורה. לאחר מכן ביאר הגה"ק מטשעבין את מעשיו, שהבחין שבין הנאספים נמצא יהודי המומר לדבר אחד מן התורה, שאינו ראוי לכתוב אות בספר תורה, אלא שלא רצה לפגוע בכבודו ולעכב בעדו מלכתוב אות בתורה, על כן גרם בעקיפין שלא יכתוב איש בספר התורה ולא יכלם יהודי זה.
וכבר ביארו הדורות לדורותיהם בפסוק בפרשתן (מ"ט, ו'): "כי באפם הרגו איש", כי פעמים סגי בעקימת האף (קרימען מיט די נאז) על פלוני, כדי להרגו ולרצחו נפש.
(באר הפרשה ויחי תשע"ז)