וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם (דברים א טו).
סיפר הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל: שמעתי מהגראי"ל שטיינמן [זצ"ל], שכל אחד שנכנס אל ה'חפץ חיים' שמע מפיו דברים שהיה צריך לשמוע במצבו ובעניינו. וממרן הגרא"מ שך זצ"ל שמעתי, שדבר זה אינו מוכיח על רוח הקודש, אלא אדם גדול הקב"ה נותן לו סייעתא דשמיא ומכניס בלבו שידבר על הנושאים הללו שהשומע צריך להתחזק בהם. ואותו אדם אף אינו יודע למה הוא דווקא מדבר על כך, אלא כך הכניס לו הקב"ה בלבו לדבר ולומר.
והגראי"ל [זצ"ל] הוסיף וסיפר עוד כמה עובדות על כך, ואחת מהן היא, שהיתה קבוצת בחורים שלמדו בראדין, ולאחר כמה שנים שלמדו שם החליטו לעבור ללמוד בישיבת מיר. לפני שיצאו מראדין נכנסו אל ה'חפץ חיים' כדי לקבל ממנו ברכת הדרך שיצליחו בישיבה החדשה. אולם ה'חפץ חיים', במקום לברכם בברכה והצלחה, התחיל לשכנע אותם שלא כדאי להם לנסוע למיר, ואמר להם: "בשביל מה אתם צריכים לנסוע למיר? הרי עכשיו אתם מסודרים בישיבה, יש לכם מקום לשבת ומקום ללון, ואם עכשיו תעברו למיר – הרי כשתחזרו לא יהיה לכם כלום, ותצטרכו שוב לטרוח להשיג מקום בישיבה".
הבחורים לא הבינו מה הוא מדבר. הרי הם חושבים עתה לעבור למיר ללמוד שם בקביעות, ואם כן אין להם שום צורך במקום שהיה להם בישיבה בראדין, כי אין בדעתם לשוב אח"כ בחזרה לראדין.
הם נסעו למיר, ובסוף לא נקלטו בישיבה, ואחרי חצי שנה חזרו כולם בחזרה לראדין. ואז הבינו את כוונת דברי ה'חפץ חיים', שעתה היו צריכים שוב לטרוח הרבה עד שהשיגו מקום בישיבה ואכסניה לאכילה ולשתיה.
(שלמים מציון)