"וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כ"ד, כ"ב)
רש"י מבאר שבנתינת נזם הזהב שמשקלו היה בקע, ביקש אליעזר לרמוז לרבקה על שקלי ישראל ששקלו בקע לגולגולת. ושני הצמידים רמזו לשני לוחות הברית שהיו מוצמדות. ובמשקלם – עשרה זהב, רמז לה לעשרת הדברות שבהן.
מה ראה אליעזר לרמוז לה על שקלי הקודש ששקלו ישראל בקע לגולגולת, הקשה הגאון רבי יוסף צבי סלנט זצ"ל בספרו באר יוסף, בשלמא הרמז ללוחות הברית ולעשרת הדברות הכתובות בהם, מובן, שהרי היא עומדת להיכנס לעם ישראל, ועליה לדעת את המצוות והחוקים המדריכים אותנו. אבל ענין הבקע תמוה, מה חשוב לספר לה אודותיו ברגעים מכוננים אלו.
עוד תמה הבאר יוסף שהרי מלבד הרמז לשני הלוחות עצמם, הוא ביקש לרמוז לה בצמידים, ששני הלוחות היו מצמדות, וכי איזה מסר רצה להעביר לה בזה?
אלא מבאר הבאר יוסף: עשרת הדברות מחולקות, בלוח אחד ובו חמש הדברות הראשונות כתובות מצוות שבין אדם למקום, ואילו בלוח השני כתובות חמש דברות נוספות שהן מצוות שבין אדם לחבירו. אלא שרש"י מבאר שהתורה כותבת 'לחת העדות לחת האבן' בכתיב חסר, כדי ללמד ששני הלוחות היו שוות כאילו היו לוח אחד.
וזאת כדי ללמד אותנו שאין מקום למצוות שבין אדם לחבירו בלי מצוות שבין אדם למקום, וכן להיפך, אלא שני העניינים אחד הם. ואל יסתפק האדם בלהיטיב עם הבריות ולנהוג כלפיהם במידת החסד והרחמים, אלא עליו לקיים בדקדוק גם מצוות שבין אדם למקום. ויתירה מזאת גם את המצוות שבין אדם לחבירו, לא יעשה עפ"י הבנתו ושכלו, אלא עפ"י ציווי התורה ולפי דרכה.
אם כן, לאחר שאליעזר רואה שרבקה משקה אותו ואת נעריו, ללא כל עזרה מצידם. והיא עוד מוסיפה להשקות ברחמנות רבה גם את הגמלים, מבין הוא שהיא אכן טובת לב. אבל הוא לא מסתפק בכך, הוא מבקש לרמוז לה: דעי לך! את עומדת להיכנס לבית שמושתת על עשרת הדברות כשהן מצמדות, שמצוות שבין אדם לחבירו לבדן אינן מספיקות, אלא חייבים להצמיד להן גם מצוות שבין אדם למקום.
זו גם הסיבה שהוא נתן לה נזם זהב שמשקלו בקע, הוא בא לומר לה שטוב הלב שהיא הפגינה הוא רק 'בקע – חצי', כי התורה איננה שלמה בלי מצוות שבין אדם למקום.
בטוב טעם מסביר הבאר יוסף מדוע בחר אליעזר שדוקא הנזם ישקול 'בקע', ולא תכשיט אחר שנתן לה. אלא הרי ידוע שארבעת המינים רומזים על ארבעה סוגי אנשים בעם ישראל, האתרוג שיש בו טעם וריח רומז על אנשים בעלי תורה ומעשים טובים, ואילו ההדס שיש בו רק ריח, רומז על מי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה. אם כן, כיון שהריח רומז על מעשים טובים, קישט לה אליעזר את האף המריח בנזם, ורמז לה שהריח שחוטמה מריח, אכן ראוי לתכשיט, אך דעי שהוא רק בקע – חצי, והוא לא יושלם ללא התורה.
•••
לפנינו שני ספורים המתארים טיבה של עשיית חסד עפ"י התורה מה היא.
תלמיד היה לו לסבא מסלבודקא שטוב לבו עלה על גדותיו והיה מיטיב עם כל מי שנקרה בדרכו ונצרך לעזרתו. שמו יצא לתהילה בקרב כל תלמידי הישיבה כבעל מדות נפלא הרוצה בטובת זולתו ומשקיע רבות למענו.
יום אחד אמר לו הסבא: 'היום ראיתי כי הנך בעל חסד!'. התלמיד מאוד נהנה מהמחמאה, אך יחד עם זאת תמה: 'וכי רק היום ראה הרב את מידותיי הטובות, הרי מעודי נחלץ אני לכל מסכן, ואת כל מאודי אתן למען חבריי, אם כן, מדוע רק היום ראה הסבא שאני בעל חסד?'
הבוקר ראיתי – ענה לו הסבא – שבאו לפניך שני עניים ובקשו צדקה, לאחד נתת ואילו לשני לא נתת. או אז הבנתי כי הנך 'בעל חסד'. כי עד היום חשבתי שהחסד שאתה עושה, אינו מדוד ומחושבן עפ"י התורה, אלא הוא כמצוות אנשים מלומדה, כי קשה לך לראות בצרת אחרים. אבל אחר שראיתי שלעני אחד אתה נותן צדקה ולשני אינך נותן, מבין אני כי אף מעשי החסד שלך שקולים ומדודים עפ"י ערכי התורה.
•••
היה זה בשנת תרנ"ה, אברך צעיר מיקרי קרתא דירושלים נחלה מאוד. הרופא שהוזעק לביתו קבע כי רק בבית החולים באלכסנדריה שבמצרים, ימצא החולה מזור למחלתו, שם הוא יעבור ניתוח מסובך שבחסדי שמיים אמור להבריא אותו. אך כאן צצה לה בעיית ה'ממון', הנסיעה, הניתוח והאשפוז עולים הון רב, ולאברך הצעיר ולמשפחתו אין כל, בקושי הם מתפרנסים כדי פת לחמם.
באותם ימים קם בירושלים ארגון חדש שבו היו חברים אברכים מכובדים והם נטלו על עצמם את הטיפול בחולה. הם באו לביתו, נשאו אותו על אלונקה בכרכרה שהם שכרו לצורך הענין, רכשו מכספם כרטיסי הפלגה למצריים, ולא עזבו את החולה לבדו עד שעבר את הניתוח בהצלחה, החלים וחזר לביתו בריא ושלם.
ספור מסירות נפשם של חברי הארגון, התפרסם בירושלים, וכולם התענינו אודות הארגון וחבריו, תקנותיו ופעולותיו. עד מהרה התברר כי הארגון מונה אנשים יראים ושלמים ששמו להם למטרה 'עזרה הדדית' לכל חברי הארגון. כל אחד וצרתו בעיתו, שאר חברי הארגון יעשו ככל שביכולתם במסירות ובהקרבה אין קץ לעזור לו לצאת מן המיצר.
המגיד הירושלמי הגאון רבי בן ציון ידלר זצ"ל ששמע אף הוא על הצלת החולה ועל מסירותו של הארגון החדש, רצה להצטרף לשורותיו ולקחת חלק במעשי החסד שלהם, אך בטרם שעשה כך פנה להתייעץ עם השרף מבריסק הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל.
'מה דעת רבינו על הארגון החדש?' שאל רבי בן ציון. המהרי"ל דיסקין הרים את עיניו מהספר בו היה שוקע ושאל אותו: 'לשם מה עליך לדעת את דעתי?'
'רציתי לדעת האם להצטרף לשורותיו' ענה רבי בן ציון, 'ולמה לך להצטרף אליהם?' שאל אותו המהרי"ל.
'משום שלדעתי מקיימים בכך מצות 'ואהבת לרעך כמוך' בהידור רב!' הסביר לו רבי בן ציון את שיקוליו.
המהרי"ל דיסקין יישר את מבטו הנוקב לעבר רבי בן ציון ואמר לו: 'ההיפך הוא הנכון! אגודה זו רחוקה ממצות 'ואהבת לרעך כמוך', עפ"י ערכי האגודה, הם עוזרים רק למי שחבר בה, החברות בה היא מעין תעודת ביטוח, שמור לי ואשמור לך, האחד עוזר לחבירו רק משום שבבוא העת כאשר הוא יצטרך עזרה, יעזרו הם לו, 'אהבת הזולת' אין כאן, אבל יש כאן 'אנוכיות' שהיא מנוגדת בתכלית למצות 'ואהבת לרעך כמוך', חלילה לך להיות חבר באגודה זו'.