האם מותר לזרוע דשא בין עצי גפנים?

הרב מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א

מורה הוראה 'נאות שמחה' מודיעין עילית

מנחות דף טו:

יש לדון בדבר המצוי שיש גפן בחצר ולידה דשא הזרוע לנוי האם יש בזה איסור כלאי הכרם.

הגמרא אומרת במנחות (דף טו:) שלא אסרה תורה לזרוע בכרם אלא קנבוס ולוף, אבל שאר מיני זרעים אסורים רק מדרבנן.

ויש לבאר מה המיוחד. בקנבוס ולוף, עוד יש להתפלא מהמבואר בכמה מקומות בש"ס שהזורע חיטה ושעורה וחרצן לוקה מן התורה, הרי שגם מיני דגן אסורים מן התורה, והאריכו בזה הראשונים והפוסקים, ונבאר את השיטות בעזהשי"ת בתמצית.

רבינו חיים כהן הובא בשיטה מקובצת מפרש דברי הגמרא בלשון תמיהה, וכי רק קנבוס ולוף אסרה תורה ולא שאר מינים, הרי פשוט שגם שאר זרעים אסורים מן התורה לזרוע בכרם, ולפי דבריו לא נתייחדו קנבוס ולוף משאר מינים, אך כאמור כל הראשונים והפוסקים סוברים שנאמרה הלכה למעט מינים מסוימים מאיסור כלאים, וקנבוס ולוף אסורים מן התורה.

במה נתייחדו קנבוס ולוף

רש"י פי' שקנבוס ולוף אין זרעם כלה שיש להם שורש, עוד פירש בלשון המקרא לא תזרע כרמך כלאים, לא לזרוע בכרם זרעים הדומים לכרם, וקנבוס ולוף יש בהם אשכולות כעין ענבים.

הר"ן בחולין פרק ראשית הגז פירש שהם גדלים הרבה ויש ערבוב, ועושים אשכולות כגפנים. היראים (מצוה שפ"ט) כתב בתחילה שזה הלכה למשה מסיני, ואח"כ כתב כעין רש"י שדרשו מלשון הכתוב לא תזרע כרמך כלאים, הכוונה לא תזרע מינים הדומים לכרמך, והיינו חמשה מיני דגן וקנבוס ולוף שהפרי בראש השבולת והענף בראש אשכול.

הרמב"ם (פ"ה מכלאים ה"ג) כתב שקנבוס ולוף הם זרעים הנגמרים עם תבואת הכרם, ופ"י הכס"מ כוונתו שקנבוס ולוף נגמרים במשך שלש שנים כמבואר בגמ' כאן, וזה כמו תבואת הכרם שאסורה משום ערלה ג' שנים.

דין שאר מינים

מה שמבואר בש"ס שחיטה וחרצן הם כלאים בכרם ולוקה עליהם, הרי שגם מיני דגן אסורים מן התורה, יש בזה אריכות ברמב"ן ורשב"א בחולין פב: תי' אחד שאם זרע מתחילה ביחד נאסר מן התורה בהשרשה גם בשאר מינים, וכשזרע בגפן שכבר נטועה בזה נאסר רק קנבוס ולוף, עוד תי' שזרעים הנאכלים נאסרו מן התורה גם כשזרע אח"כ, ומן הזרעים שאינם נאכלים לא נאסרו אלא קנבוס ולוף. ונתן טעם שתבואה גדלה וגבוהה הרבה ועושה ערבוב בין הגפנים, משא"כ שאר זרעוני גינה קטנים בין הגפנים אינם עושים כלאים. וכן נקט הר"ן בפרק ראשית הגז.

הראב"ד תירץ שלענין האיסור לזרוע נאסר גם שאר מינים. ולענין איסור הנאה זה רק בקנבוס ולוף, והרמב"ן הביאו ונחלק עליו.

היראים (מצוה שפ"ט) כתב שחמשת המינים ודאי אסורים בכרם מן התורה, ושאר מינים חוץ מחמשת מיני דגן לא נאסרה אלא קנבוס ולוף, שחמשה מינים וקנבוס ולוף דומים לכרם שהפרי בראש השבולת.

וכן מבואר בתוס' במנחות (דף טו: ד"ה והתירו) שחמשה מיני דגן אסורים מן התורה, וכ"כ הרשב"א בב"ב (דף ב:) שקנבוס ולוף וחמשת מיני דגן נאסרים בכלאי הכרם מן התורה.

הרמב"ם פ"ה מכלאים ה"ג כתב שאינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם מזרעים שנגמרים עם הכרם, אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם, ובהלכה ו' כתב אין אסור משום כלאי הכרם אלא תבואה ושאר ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם.

וקשה שבה"ג כתב ששאר זרעים אסורים מדרבנן ובה"ו כתב שמותרים, המהר"י קורקוס ביאר שמש"כ לאסור שאר זרעים מדרבנן הכוונה לירקות שגם הם נקראים זרעים, אבל שאר מיני זרעים שאינם ירקות ולא תבואה מותרים גם מדרבנן. וכמוש"כ הרמב"ם בהלכה י"ט שהאירוס והקיסום ושאר כל מיני זרעים אינם כלאים בכרם, ודעת הגר"א שאם זורע ביחד עם חרצן אסור מדרבנן בשאר מינים, אבל כשזורע אחרי שהכרם נטוע מותר בשאר זרעים, ויש עוד דעות במפרשים בדעת הרמב"ם, והעולה מדבריהם שנחלקו בדעתו אם ירק הנאכל אסור מן התורה או מדרבנן, וזרעים שאינם נאכלים מותרים אף אם מקיימים אותם, והאריך הרדב"ז לבאר זה וכתב שהאירוס הוא נענע ובודאי מקיימים אותו ואפ"ה מותר בכרם, והראב"ד חולק וסובר שהאירוס והקיסום מותרים מפני שאין מקיימין אותם אבל שמקיימים אסור, וכ"ד הר"ש והר"ן.

העולה מן האמור: שמבואר בגמרא שקנבוס ולוף אסורים מן התורה ודעת הראשונים שגם חמשת מיני דגן אסורים מן התורה, ובירקות הנאכלים נחלקו אם הם מן התורה או מדרבנן, ובשאר זרעים שאינם נאכלים מותרים, ולהראב"ד דוקא כשאין מקיימים אותם, ולרמב"ם גם אם מקיימים יש זרעים המותרים.

דין דשאים

כתב הרמב"ם פ"ה הי"ח שמיני דשאים אסורים בכרם, והרמב"ן והר"ן בחולין דף ס' כתבו שאין בדשאים משום כלאי הכרם, וכן פסק הגר"א (סי' רצ"ו סק"ז), וכתב החזו"א כלאים סי' א' סקי"ב להקל כהגר"א, כיון שאין בהם צד איסור מן התורה, ובדרבנן אפשר להקל כהרמב"ן  והר"ן, ומותר אף אם מקיימים אותם לבהמה, ואם אין מקיימים אותם לבהמה בודאי מותר גם לרמב"ם.
ובסקי"ד כתב במכתב שאם מאכל בהמה אפשר שיש בהם משום כלאים.

להלכה בדשא צמוד לגפן

לפי האמור כשזורע דשא לנוי סמוך לגפן, במקומות שאין מגדלים בהמות ואין מקיימין את הדשא למאכל בהמה יש להקל, ומצאנו ברדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים רנ"ג) שכתב שאם זורע עשבים לנוי אין בו כלאים כשאינו ראוי למאכל אדם, וכן כתב הגר"י אפרתי שליט"א שהורה לו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל להקל, ועי' שבט הלוי ח"ח סי' רל"ד שכתב כמה סניפים להקל.

נענע בכרם

לפי מה שנתבאר שהאירוס אין בו כלאים, והמהר"י קורקוס בפ"ה הי"ט כתב שזהו נענה וכ"כ הרדב"ז, יש שרצו להתיר לזרוע נענה בכרם, אך נראה דיש להחמיר כיון שהנענע שלנו ראוי לאכילה וכנראה התכוונו למין אחר ממיני הנענה, כיון שהרמב"ם בשביעית פ"ז פ"י שהדנדנה זה נענה הנקרא מינטא, הרי שאינו אירוס, ואולי כמה מינים יש, ומאחר שהכס"מ כתב לאסור מדברנן בזרעים הנאכלים, וכן מבואר ברמב"ן ובר"ן יש להחמיר.

העולה להלכה: שזריעת דשא בכרם לנוי, דעת גדולי זמננו להקל, ובנענע בכרם יש להחמיר.

 

לשליחת תגובות לכותב הטור הרב שוורצבורד, כתבו לפקס:  08-9791445