וְקוֹוי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ (ישעיהו מ, לא)
שמחת בית השואבה בבית המקדש היתה למעלה מכל מה שאנו מנסים לתאר. מן השמחה הזו שאבו רוח הקדש, עד שיונה הנביא קיבל את הנבואה שלו בעקבות שמחת בית השואבה. חז"ל מתארים איך חסידים ואנשי מעשה היו זורקים שמונה אבוקות ותופסים אותן.
הם, גדולי הדור ואנשי מעשה, היו יודעים אקרובטיקה… מסוגלים היו לכתוב את שם ה' עם ארבעה קולמוסים בבת אחת, ועוד כל מיני פטנטים שהם הצליחו להראות. לא זכינו לראות אותם, אבל זכינו לראות את גדולי דורנו ששים ושמחים, ועושים כל מיני דברים שהם לכאורה למעלה מכוחם.
בשמחת תורה היינו רוקדים עם ה"חזון איש" זצ"ל. אנשים היו מרימים אותו על כסא ורוקדים אתו, כולם היו רוקדים בהתלהבות – "צדיק כתמר יפרח", "אור זרוע לצדיק", והוא לא אהב את זה ולא סבל את זה. ובכל זאת מה ביכולתו לעשות מול כולם? בהזדמנות הראשונה שהיתה לו היה מחליק מן הכסא ועובר לרקוד עם הציבור. בשניות הראשונות אנשים אפילו לא שמו לב… עד שהבחינו שהם רוקדים עם כסא ריק… הוא היה בן שבעים, עם זריזות שלא תאמן!… משתחל בשקט מן הכסא ורוקד עם הציבור… כל לילה של שמחת בית השואבה הוא היה מאיר מרוב שמחה! כשהיו באים תלמידיו היה מוזג לכל אחד כוסית יין ואומר להם: "בואו נעשה ריקוד". תוך כדי שהוא רוקד היה עושה כל מיני אקרובטיקות… לפעמים הוא היה יושב על המטה בישיבה מזרחית. אנחנו היינו שרים והוא היה מנצח עלינו. עד שהיה מתעייף ואומר לנו: "עכשיו נשיר 'כי בשמחה תצאו'", ואנו ידענו שצריך לסיים…
האדמו"ר הקדוש רבי יואל מסטאמאר זצ"ל בגיל שמונים וחמש ולמעלה מזה, היה רוקד במשך שלושה ימים רצופים כמה שעות! הוא נהג לעשות הקפות בהושענא רבה, בשמיני עצרת ובשמחת תורה. אי אפשר להבין מנין לקח איש זקן כל כך את הכוחות הללו! אנשים חושבים שבחורי ישיבות הם מנוונים, אבל זה לא נכון. לבחורי ישיבות ולאברכים שיושבים ולומדים יש כוח מיוחד.
כתוב שתורה מתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו ע"ב). לפי זה קשה להבין, איך חיו גדולי עולם שבקושי ניזונו מן העולם? הגאון מוילנא היה אוכל שני 'כזיתים' ליום ולא ישן שתין נשמין בבת אחת, ובכל זאת הוא חי למעלה משמונים שנה! ובדור שלנו – האדמו"ר מבעלזא היה בקושי אוכל, וגם הוא חי למעלה משמונים שנה. איך הם חיו בגבורה כזו? אם התורה מתשת כוחו של אדם הם היו צריכים להיות חלשלושים.
הגאון רבי מאיר גריינמן אמר, שעמל התורה של ה'חזון איש' היה בדרגה כל כך גבוהה שאלמלא היה מדובר בתורה, אחרי כל יום של עמל כזה היו צריכים לקחת אותו באמבולנס לבית החולים… זכיתי פעם לראות את העמל שלו. הוא היה 'נגמר' כדי להבין משהו… מתאמץ ומתאמץ עד כלות הכוחות…
אם כן איך הוא חי? איך הוא היה מסוגל להיות ער כל הלילה, ובבקר להיות כל כך 'טרי' כאילו ישן לילה שלם, ממש כהגדרת הגמרא (חגיגה יב ע"ב) שכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום, וכבאור ה"חתם סופר", שמי שלא בטל את זמנו בלילה אלא למד תורה, במקום להיות חלש וחסר אונים, חוט של חסד משוך עליו ביום? אלא, שתורה מתשת כוחו של אדם, ונותנת לו כח של מלאך! לכל בן אדם יש כוחות. כל בן אדם נוצר באפן שאם הוא יתאמץ באמת הוא יהיה מסוגל להפיק מעצמו המון. כשאדם לומד תורה הוא מקבל כל כך הרבה ספוק עד שנלקח ממנו כח האדם שבו והופך להיות כח של מלאך!
אפשר למצוא לכך ראיה מן הפסוק: "וקווי ה' יחליפו כח" – מוחלף אצלם כח האדם, והם מקבלים כוח של מלאך – "יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו". הם מקבלים כוחות אדירים. במציאות של היום מנסים כל מיני אמצעים טכנולוגיים שיגבירו את תפוקת העבודה. את לולי התרנגולים מאירים בפלורוסנט כדי להגביר את תפוקת הביצים. יש אנשים שעובדים שעות ארוכות בלי לישון. הם ערים עד שתים או שלש לפנות בוקר ומצליחים לקום בזמן – אבל הם עצבניים וחסרי מנוחה.
לעומתם, אדם שלומד תורה אינו עצבני אחרי שעות לימוד ארוכות. הוא מזוכך יותר, מטוהר יותר. התורה נותנת לו כחות על אנושיים, כחות של מלאך.
(מתוך הספר "אריה שאג" – ימים נוראים סוכות)