בענין לשון הרע על אדם שעבר עבירה, כותב ה'חפץ חיים' בכלל ד' מהלכות לשון הרע סעיף ג', שבאדם בינוני כסתם איש ישראל שדרכו להישמר מחטא, ונכשל בחטא רק לפעמים, ויש לתלות שעשה את הדבר שלא במתכוון, או שלא ידע שהדבר אסור; או שידע, אך חשב שזו רק חומרא ומדה טובה בעלמא שהכשרים נזהרים בזה – אזי אפילו אם ראוהו שעובר על כך כמה פעמים, אסור לגלות זאת, ואסור לשנוא אותו ולבוז לו על כך, אלא צריך לדונו לכף זכות.
בביאורים ומוספים מרחיבים בדין זה ומציינים מדברי הח"ח להלן (באמ"ח ס"ק לא), שגם אם אמרו לו במפורש שהדבר אסור, אם זהו דבר שלא מפורסם איסורו בישראל צריך שיאמר לו זאת אדם נכבד שראוי לסמוך עליו, או שיראה לו בספר שדבר זה אסור, שרק אז נחשב כמזיד אם ימשיך לעבור על כך, אבל אם אומר לו את זה אדם שאינו נכבד, אינו נחשב כמזיד, כי אולי חושב שהמוכיחו אינו יודע את הדין.
והכלל בדברים אלו כתב בסדר היום (באזהרות לשון הרע), שישקול הדברים כפי דעת חברו ולא כפי דעתו, כי לא כל הדעות שוות, שיתכן שלפי דעת חברו ולפי השגתו אולי ימצא כי אין לו עוון ואשמה. וזה פירוש הפסוק 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', ומקומו הוא ערך שכלו והשגתו, כי כל אחד יש לו צד וענין בשכלו מה שאין באחר.
אופן נוסף: גם בדבר שידוע שנוהגים בו איסור, אבל לא יודעים את גודל האיסור, וכגון בזמנים שלא היה ידוע חומר האיסור של השחתת הזקן בתער – כתב בשו"ת רעק"א (ח"א פסקים סימן צז) שהטועה בזה נחשב כשוגג והוא עומד בכשרותו [ולעניננו, אסור לדבר עליו לשון הרע ואינו נחשב כעובר עבירה מפורסמת]. ומבואר שם מדברי הרעק"א שהכל תלוי במציאות שבכל דור, כמה מפורסם איסור זה [וכמו שהיום ידוע לכל חומרת האיסור של השחתה בתער]. וכן הביא בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן כה) לגבי עדות של מחלל שבת שפתח חנותו בשבת, שאף שידע את עצם איסור מלאכה בשבת, אבל לא ידע חומר האיסור בפתיחת החנות בשבת, לכך נחשב כשוגג וכשר לעדות.