"האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (מח טו)
יעקב א. לוסטיגמן
מצאתי בכתביו של אבי מורי ע"ה, סיפור ששמע מפיו של כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים זיע"א: היה פעם יהודי צדיק בשם רבי מענדלע פרימישלאנער, מנוחתו כבוד בעיה"ק טבריה. פעם הגיע לבית הכנסת וקרא לחבריו לסעודת הודאה. שאלו אותו מקורביו: "סעודה זו על שום מה? וכי חולה היית או מישהו מבני ביתך חלילה?", השיב להם רבי מענדלע, שב"ה כולם בריאים ושלמים ולא קרה שום דבר מיוחד; "זה עתה צעדתי ברחובה של עיר, ונתגלגלו לי משמים ביזיונות קשים ונוראים, שביזו אותי על לא עוול בכפי", השיב להם הצדיק, "על כך אני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא ולבטא את הכרת הטוב בסעודת הודאה".
"ומה עניינה של סעודת הודאה לביזיונות שספגת?", המשיכו החברים להקשות.
"רואה אני שאינכם מבינים מה טיבה של סעודת הודאה", השיב להם רבי מענדלע. "וכי סבורים אתם שסעודת הודאה מביא מי שהחלים ממחלה? מה יש לו להודות? מוטב היה שלא יחלה בכלל, ומה יש לו להודות למי שהחלה אותו ולאחר מכן הבריא אותו? אלא העניין הוא, שאדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובכל פעם שאדם חוטא בחטא קטן או גדול, נזקפים לחובתו דינים ל"ע, וכך הם מצטברים חבילות חבילות, עד שמגיעה עת הפירעון והוא לוקה במחלה. לאחר שהחלים מהמחלה הוא מודה על כך שנפל למשכב, ובכך ניצל מהדינים שרבצו עליו, וכעת הוא נקי וטהור.
"הגע בעצמך: המחלה הזאת פגעה לא רק באותו יהודי; בני ביתו וכל אוהביו דאגו לשלומו, הוא נאלץ להוציא ממון רב על רופאים ורפואות, ובדרך כלל גם לאחר ההחלמה – החולה לא שב לאיתנו הראשון, וסובל ממכאובים או מבריאות רופפת למשך זמן רב ולפעמים גם עד אחרית ימיו.
"ועתה, כשזכיתי לספוג ביזיונות ברשות הרבים, נפטרתי בפעם אחת מכל אותן חבילות של דינים שרבצו עלי. אף אחד לא היה צריך לדאוג לי, משפחתי נותרה שלווה ורגועה, לא נזקקתי להוציא כספים מיותרים על רופאים ותרופות, נותרתי בריא ושלם כשהייתי קודם לכן. אלא מה? במשך זמן קצר ביישו אותי בצורה נוראה. הרי לכם בקל וחומר בן בנו של קל וחומר, שעלי להביא סעודת הודאה. גם נפטרתי מכל אותם דינים שריחפו מעלי, וגם המחיר ששילמתי היה זול יחסית, בלי שום צער ונזק לאורך זמן".
נמצאנו למדים, שעל אף שהדרך הכללית לכלל ישראל היא, שלפעמים הדיבור אינו יעיל כדי להשיב לבנו בתשובה, אבל מי שחכם מספיק ומטה את אוזנו לשמוע את הדיבור, יכול לצאת ידי חובה גם בלי שיגיע למצב של "דודי שלח ידו", וכבר בשלב של "פתחי לי אחותי רעייתי", הוא מתעורר וחוסך את כל הצער והנזק שעלולים להיות מנת חלקו אם לא יעשה כך.
כעין זה שמעתי גם ממורי ורבי, הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, שפעמים רבות אנחנו מוצאים בתורה הקדושה לשון 'שמיעה' במקום לשון 'שמירה': "והיה אם שמוע תשמעו", במקום "והיה אם שמור תשמרון את מצוותי", מכאן אנו למדים שיהודי צריך לשמוע את קול ה' מדבר אליו מתוך המעשים הנעשים בעולם הזה. לקחת מוסר ולהסיק מסקנות ממה שהוא רואה ושומע, ולא לחכות שיגיע למצב שיבואו עליו ייסורים חלילה.
מספרים גם, שפעם הגיע מישהו לעיירה ראדין וסיפר על רעידת אדמה גדולה שהייתה באותם ימים בסין או ביפן, ונהרגו עם רב. ה'חפץ חיים' היטה אוזנו לשמוע את החדשות ואף הרבה לחקור אודות הפרטים הקטנים. האנשים שם תמהו, ושאלו את ה'חפץ חיים' מה הוא מתעניין כל כך במה שקורה בארץ רחוקה שבה אין בכלל יהודים? השיב להם מרנא ה'חפץ חיים': "למי הקדוש ברוך הוא מדבר אם לא בשבילנו? הרי אם יעבור אדם במרכז העיר וורשה ויראה מישהו עומד על במה גדולה ונואם ביידיש, הרי מיד יבין שהוא פונה ליהודים, כי הוא מדבר בשפתם. אותו הדבר כשהקדוש ברוך הוא מחולל פעולות בעולם הזה – הוא מדבר לבניו, לעם ישראל. אנחנו רק צריכים להקשיב ולשמוע כדי שהדיבור יהיה באמצעות אסונות שמתרחשים אצל הגויים, ולא בעם ישראל חלילה".