"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות י"ד, י"ד)
אם האדם משתמש בכוח הדיבור למטרתו ההפוכה, בכל יתר הדיבורים האסורים, כמו לשון הרע, הוא "נעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו", כלשון 'החינוך'
ובואו נראה דוגמא הפוכה, של אדם גדול, שזכה לקדש את פיו ולשונו, והוכיח לכל הסובבים אותו ש"הדיבור מבדיל אותו ממיני הבהמות".
באחת מדרשותיו בבית מדרשנו, סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א 'סיפור מוזר', שהתברר בסופו של דבר כאירוע שיש בו הנהגה מופתית של אחד מגדולי הדור.
אחד מתלמידיו של אותו גדול, שכל עם ישראל נשען עליו, סיפר, שלפני כמה שנים התדפק על דלתו של אחד הגבירים בארה"ב, וביקש להתרימו עבור מפעל העומד תחת נשיאותו של אותו גדול.
בעל-הבית המדובר העריך והעריץ מאוד את הגדול ההוא, ובמשך שנים רבות לא זזה ידו מתחת ידו, ולכן גם הרים תמיד תרומתו בעין יפה למפעל זה.
"והנה", המשיך התלמיד, "כשהגעתי הפעם אל הגביר והוא אך שמע את שמו של הגאון והצדיק ההוא, ושם המפעל שבנשיאותו, קטע את דבריי ואמר: 'אל תזכיר לי שוב את שמו של הגדול, כי אינני רוצה לתרום לו מאומה'…".
'מפאת כבודו של הגדול לא פניתי אליו'
בראותו את סימני ההפתעה על פניו של התלמיד, המשיך הגביר ואמר: "הגדול גרם לי הפסדים כבירים, ולמרות שמחלתי לו על מה שעשה, אינני מוכן לתרום לארגון שלו אגורה אחת!".
"אבל תסביר לי, היאך יתכן שהאי גאון וצדיק יגרום לך הפסדים? הרי זהו דבר שלא יעלה על הדעת!!" – הפטיר התלמיד.
בתחילה סירב הגביר לספר מה אירע, אבל מאחר שהתלמיד לחץ עליו, סיפר שלפני זמן – מה, הגיע אליו יהודי וביקש הלוואה בסך 300,000 דולרים, והציג מכתב מהגאון ההוא, בו הוא מעמיד את עצמו כערב על הלוואת-הענק הזו, ומבטיח שאם הלווה לא יפרע את חובו במועד, הוא ישלם את הסכום.
"כשראיתי את המכתב של הגדול לא התלבטתי בכלל, ונתתי ללווה את הסכום שביקש, כיודעי שהאדם הגדול התחייב להיות ערב על כך.
"ברם, משהגיע זמן הפירעון, לא החזיר הלווה את הכסף. מפאת כבודו של הגדול לא פניתי אליו כדי שיממש את הערבות, ואף מחלתי לו על הסכום, אבל כיון שאלמלא חתימתו לא הייתי מוציא סכום כזה מתחת ידי, נמצא שהוא גרם לי את ההפסד, ולכן אינני מוכן יותר לתרום למפעל שלו!".
התלמיד ניסה לשכנע את הגביר שאין ספק שנפלה כאן טעות כלשהי, והסיפור לא התרחש כפי שהוא מספרו, אבל כל ניסיונותיו לדבר על ליבו של הגביר עלו בתוהו, והוא יצא מבית העשיר בידיים ריקות.
בשובו חזרה לארץ ישראל, מיהר אל בית רבו, וסיפר לו דברים כהווייתם, אבל הרב שתק, ולא הוציא מילה מפיו.
"כעבור תקופה מסויימת", המשיך התלמיד לספר, "ניצלתי את ההזדמנות שהגדול ההוא קרא לי, ואמרתי לו ש'הרי יש הרבה גבירים בעולם שיהיו מוכנים לתרום את 300,000 הדולרים שהרב התחייב לעשיר ההוא, והם יוכלו לשלם את הערבות שהרב התחייב עליה, ומדוע להשאיר את המצב כך?'
"ואז גילה לי הגדול את צפונות-ליבו, ואמר, שהאמת היא שלא חתם מעודו על שום ערבות, ושטר-הערבות שהציג הלווה היה מזויף לחלוטין, אבל כיון שהגביר מחל כבר על החוב, אין לו כל ענין לגלות לו את האמת, כי יש בכך משום לשון-הרע על הלווה – וללא כל תועלת".
המשיך התלמיד לשאול את רבו: והרי יתכן שהזייפן יעשה זאת שוב, ואם כן יש בכך משום תועלת עצומה! "אני יודע מי הוא אותו זייפן", השיב הגדול. התלמיד סיפר, שכפי שהבין, האדם הגדול בעצמו תכנן לדבר על כך ישירות עם הלווה, ואולי אפילו כבר דיבר, וממילא אין תועלת אם יספר את זה לגביר…
וכי אין אדם רשאי לספר לשוה"ר כדי לנקות עצמו מחשד?
למדנו מכאן על הנהגותיהם של גדולי ישראל, המוכנים לבזות את עצמם (שהרי הגביר ימשיך לחשוב שהגדול לא קיים את התחייבותו כערב), העיקר לא לדבר לשון-הרע על שום אדם מישראל, גם על אחד המזייף מסמכים, כדי להוציא מהעשירים כספים בסדר-גודל שכזה.
ויש לשאול, וכי אין אדם רשאי לספר לשון הרע כדי לטהר את עצמו מחשד, וגם כדי למנוע חילול השם?
בדרשתו הביא הרב שליט"א (וכן מובא בחוברת 'ווי העמודים') את המסופר במסכת ברכות (ה' ב') על 400 חביות היין שהחמיצו לרב הונא, ובאו חכמים להוכיחו על שאינו נותן לפועל שלו את החלק המגיע בזמורות הגפן. אמר להם רב הונא: "הרי הוא גונב ממני הרבה יותר מחלק המגיע לו!".
החפץ חיים לומד מכאן (הלכות לשון הרע, כלל י' בבאמ"ח אות ל"א) שכשאין לאדם דרך אחרת לדחות מעצמו הגנאי, רשאי לספר האמת. ואע"פ שלכאורה אין לגביר מקום להתרעם על אותו גדול, שהרי הוא לא פנה אליו וביקש לפרוע את החוב, מ"מ יש לגביר טענה עליו.
כי לכל אדם יש שתי אפשרויות לגבות את החוב: האפשרות הראשונה היא לגבות מהלווה, ואם יש תקלות הוא פונה לערב. ואילו כאן היה ברור מראש שהגביר לא יפנה לגדול הדור, ואם כן לפי דעתו של הגביר – הגדול 'סיבך' אותו, וכדי להינצל מטענה זו, מותר מעיקר הדין לספר לגביר.
ואמנם כתב החפץ חיים (שם סי"ז) שראוי לבעל נפש שלא יסיר מעל עצמו את האשמה והחשד, באופן שיוודע על ידי כך שאדם אחר אשם בעוולה שנעשתה, מ"מ ביאר הגר"ש הומינר ('עיקרי דינים', סקט"ז הערה 2) שהטעם שרב הונא לא עשה כן, הוא, משום שבשתיקתו היה נגרם חילול השם. ולכאורה הוא הדין גם בענייננו.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)