כבר מתחילת חודש כסליו היה רבינו זצ"ל מדבר על מצות ההדלקה. היה שואל אם החנוכיה מוכנה, אם יש שמן, וכן מברר לענין הפתילות. ובמיוחד כשהגיע חנוכה היו רואים עד כמה הוא מצפה ומייחל להדלקה. פעמים רבות עוד לפני הזמן כבר היה נעמד ומחכה, ובפרט ביום הראשון, ומיד כשהגיע הזמן היה עוצם עיניו בהתרכזות עליונה ואומר את נוסח הברכה [ללא אמירת לשם יחוד] במתיקות וברגש.
החנוכיה של רבינו היתה פשוטה ביותר. בסיס פשוט מאלומיניום המכיל שקעים לכוסיות שמן. את הכוסיות היה ממלא בשמן זית, והידר למצוא שמן מובחר. הוא לא היה משתמש בשמן למאור [אמנם לאחרים לא מורה כן]. בשנה אחת שהביאו לו שמן שטענו שבא מטיפה ראשונה, ושמרן הגרי"ש אלשיב זצוק"ל החשיב הידור זה והדליק בו – הדליק גם מרן בשמן זה, אולם לשנים הבאות השתמש בשמן הנמכר בחנויות.
למילוי הכוסית של השמש היה משתמש בשמן סויה ולא בשמן זית, וכן לא ממלא אותו עד הסוף אלא שיהיה שיעור המצוה ברווח. נר השמש היה מונח באותה שורה של שאר הנרות ובאותו גובה, עם רווח ביניהם, וביום האחרון, שאז לא נותר רווח בין נר המצוה האחרון לשמש, היו מוציאים את כוסית השמש משורת הנרות ושמים אותו למעלה מעל בית החנוכיה. לבקשת העוסקים בהכנת הנרות, היה מרן מסכים להתנות שהשמן הנותר לא יוקצה למצוה, ובכך גם בסוף החנוכה לא שורפים את מה שנותר מהשמן והפתילות.
בשנים שרבי יצחק לוינשטיין ז"ל היה חי, היה הוא מכין את הפתילות, מצמר גפן, והיה משקיע בזה זמן רב. משנפטר, לא הסכים רבינו שמישהו אחר יטרח בהכנת הפתילות, אלא שיקנו פתילים מוכנים. בשנים הראשונות אחר פטירתו של ר' יצחק הדליק רבינו בפתילות פשתן [עי' או"ח תרע"ג מ"ב ס"ק ב' בשם החיי אדם, שהמינים הטובים ביותר זה צמר גפן וחוטי פשתן] ואמר בזה סברא: הכותנה [צמר גפן] כבר התברכה, אז כעת שהמינים של הפשתן יתברכו. ולאחר שלש שנים שהדליק בפשתן אמר שכבר אין לו נפק"מ, ובמה שיותר טוב ידליק.
ברוב השנים היה רבינו מדליק עשר דקות אחר השקיעה, אך היתה באמצע תקופה של כמה שנים שהדליק בדיוק עם השקיעה, ושוב [בשנת תשע"ב] חזר להדליק כעשר דקות אחרי השקיעה. המנורה היתה מונחת בטפח הסמוך לפתח שבין החדר למרפסת הפונה אל רשות הרבים, ומרן היה עולה על גרם מדרגות קטן ע"מ להגיע למדף שעליו מונחות הנרות.
הסיבה שהנרות היו מונחות במקום גבוה היתה משום פרסומי ניסא, כדי שייראו לעיני העוברים והשבים ברחוב, הנמוך מביתו. רבינו החשיב מאוד את העובדה שביתו במיקום כה מרכזי, וכך הוא יכול לעשות פרסומי ניסא בהידור רב.
כידוע, בית רבינו היה ברחוב חזון איש, סמוך לרחוב רבי עקיבא, במיקום שיש בו תמיד תנועה ערה של כלי רכב. כל מי ששהה במקום היה חש איך הבית "מזדעזע" ורועד מכל מעבר של אוטובוס ברחוב למטה, וזאת מלבד הרעש וההמולה שהיו תמיד סביב הבית מעצם היותו בצומת הרחובות הראשיים של בני ברק. אולם כל זה לא הפריע לרבינו, הוא הסתכל רק על היתרון שיש בקרבה זו לרשות הרבים ושמח בכך שפעם בשנה בהדלקת הנרות הוא יכול להרבות בפרסומי ניסא לכל העוברים בדרך.
לכן גם דאג רבינו שהנרות ידלקו עד מאוחר, כיון שגם מאוחר בלילה לא כלתה רגל מן מן השוק ליד ביתו. וזיכני השי"ת להיות מספר לא מועט של פעמים בשעה מאוחרת בבית רבינו, ופעמים רבות היה שואל ומברר אם עדיין הנרות דולקים, וכל פעם שזכיתי לומר לו, למשל, השעה שתים עשרה בלילה והנרות עדיין דולקים – התמלא שמחה רבה ביותר על הפירסומי ניסא שהוא זוכה לעשות.
בשנת תשס"ז בערך, כשראה רבי יצחק לוינשטיין זצ"ל שמרן מגיע מידי לילה בשעה מאוחרת לראות אם הנרות עדיין דולקים, הציע לו שישתמשו בכוסיות יותר גדולות, ואמנם החנוכיה ו'בית החנוכיה' של מרן קטנים, וניתן להכניס בהם רק כוסיות קטנות [מה שנקרא כוסיות לחיים], אך יש אפשרות להשיג מתקן שיכיל כוסיות יותר גדולות. מרן הסכים, והביאו לו בית חנוכיה, בסיס וכוסיות פשוטים כמקודם, רק גדולים יותר ובהם השתמש מאז ואילך.
צפו בהדלקת נרות ע"י מרן הגראי"ל זצוק"ל:
בחנוכה תשע"ד נסע רבינו לחזק את ישיבתו – 'רינה של תורה' הנמצאת בכרמיאל שבצפון הארץ. באותו בוקר אכל קמעא, כפי שנהג לאכול מידי בוקר, אולם לשתות לא שתה אפילו כוס מים אחת. בסביבות השעה אחת עשרה וחצי יצאנו לדרך, ואחרי כשעתיים של נסיעה מהירה עם קצת פקקים בדרך הגענו לכרמיאל.
מיד כשהגיע, בלי מנוחה של רגע, נכנס לבני ישיבתו היקרים שהיו בסוף מסיבת חנוכה, ואמר שיחת התעוררות חשובה ביותר. לאחר מכן, ללא כל שהות הלך להיכל הישיבה לתפילת מנחה, ומיד לאחריה חזר לרכבו של נאמנו המסור הרב יצחק רוזנגרטן, שבפקחותו ומיומנותו על הכביש חוסך לרבינו זמן רב, והחלו בנסיעה דרומה לכיוון בני ברק.
אבל מכל מקום הזמן הוא זמן והשעות מצטברות, והדרכים גם פקוקות, והנסיעה מייגעת מאוד. ודרך העולם שהבא מן הדרך מותש מאוד מטלטולי הדרכים, ואף לי, הצעיר מרבינו בשנים רבות, היה קשה בתור מלווה, וכן לשאר המלווים. אבל רבינו, נראה היה כמי שקורץ מחומר אחר, וכפי שיתואר להלן.
כשהתקרבנו לבני ברק כבר היה ארבעים דקות לשקיעה, ואז החל רבינו, שכאמור לא שתה מהבוקר ורק אכל מעט, לדון לגבי איסור אכילה לפני הדלקת הנרות מול האיסור הדומה לאכול לפני תפילת ערבית, שבזה מועילה העמדת שומר, שייתכן שבמצות דרבנן מחמירים יותר כדי שלא יבואו להקל בהם. וכך דן בדברים אלו בקול לאזני מי שהיה ברכב, ולא פירש מה הכריע ופסק לעצמו.
כשהגיע הביתה היה זה כעשרים וחמש דקות לפני זמן ההדלקה. רבינו נעמד בכניסה לביתו ולא התקדם לקראת חדרו. רצו לומר לו שיכנס לחדרו לזמן קצר כדי שיתאפשר להגיש לו לאכול, שהרי מהבוקר לא אכל, ומלבד זאת הרי יש שומר [ולא רק שומר אחד אלא הרבה שומרים, כי הבית החל להתמלא אנשים שחפצו לראות את המראה מלא ההוד של הדלקת הנרות] – אך רבינו לא אבה.
ניסה אחד לומר טענה הלכתית, שמה שההלכה אוסרת זה סעודה ממש, שהרי פת עד כביצה מותר, וכ"ש בשאינו אוכל פת, ומעט התבשיל שטועם רבינו אינה סעודה כלל, אך רבינו לא אבה [כמדומני שאמר שאצלו זה נחשב סעודה]. למרות שחזר עכשיו מנסיעה מתישה, בכל זאת להדלקת הנרות – למצות הבורא – הוא מצפה.
כשהבינו כולם שכל דיבורם לא יועיל ואין שום סיכוי שרבינו יסכים לטעום איזה מאכל, ביקשו שישתה לכל הפחות קצת מים – שהרי מהבוקר לא שתה ונסע נסיעה מתישה – אך גם לזאת לא אבה ולא הסכים לשתות לפני ההדלקה. או אז שינה את הנושא המדובר ושאל אם נרות החנוכה כבר מוכנים, וכשאמרו לו שכן, ביקש לראותם, והלך אליהם וכולם אחריו.
כשהגיע למרפסת למקום הנרות, נשאר עומד לידם ממתין לשעת ההדלקה. כולם הבינו שמכאן לא יזוז עד להדלקה, וממילא פסקו מלשכנעו שאולי ישתה משהו, והחלו לדבר שלפחות לא ישאר עומד אלא יישב עד ההדלקה, ולזה אמנם הסכים והתיישב שם ללמוד.
וכך המתין לקיום המצוה אחרי נסיעה מתישה, בלי לאכול מאז הבוקר ובלי לשתות כל היום, עד שהגיע זמן ההדלקה, ואז קם והדליק בתשוקה גדולה למצוה, ובכוונה נוראה, וזיכה אותנו במחזה מרהיב, לא רק של פרסומי ניסא דחנוכה אלא גם בפרסומי ניסא של גדלות האדם, של הדרגה שאדם יכול להגיע אליה כאן בעוה"ז, שהחומר נכנע לרוח, לקיום המצוות בצורה כה מדהימה – וליתר דיוק: לא לקיום עיקר הדין של המצוות, אלא הכנעת החומר לקיום דרגת חסידות בקיום המצוות. ומה מתאים לראות דבר כזה בדיוק בחנוכה, חג המסמן יותר מהכל ניצחון הרוח על החומר.
(מעובד מתוך קובץ 'מזקנים אתבונן' חנוכה, הובא בגיליון דרישה וחקירה)
1/286