"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (פרשת החודש)
בשבת זו נפרד מחודש אדר ונחוג את ראש חודש ניסן. מלבד העובדה שבחודש אדר חל יום הפורים, הוא גם החודש שלפני ניסן, ובחודש זה אנו כבר מתחילים ללמוד את הלכות הפסח, כפי שנפסק 'שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום'.
רבו הדרשות המבארות את הקשר בין החודשים, במאמרינו זה ננסה לסכם את חלקן.
בשנה ישנן שתי מערכות, האחת היא מערכת 'אלול ותשרי', והשניה היא מערכת 'אדר וניסן'. במערכת הראשונה אנו עוסקים ב'תשובה מיראה'. ימי המשפט מעוררים בנו יראת ה', לב מי לא יחרד ולא ירעד מאימת הדין, וכבר ארבעים יום קודם לכן, בחודש אלול, אנו מתחילים לשוב בתשובה.
המערכת השניה הינה מערכת של 'תשובה מאהבה' שמתחילה בחודש אדר, בו קיבלו שוב את התורה מרצון, ופסגתה בחודש ניסן בו יצאו עם ישראל לחרות, ו'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. אך לתחושת 'חרות' זו, לא יוכלו להגיע אם לא קיבלו קודם לכן את התורה באהבה וברצון, כי מי שהתורה כפויה אצלו, לעולם לא יחוש 'בן חורין' כשיעסוק בה.
מהות ההבדל בין שתי מערכות אלו – אומר הגה"ק רבי פנחס מנחם אלתר מגור זצ"ל – נעוץ בדברי התוס' (ר"ה כז א) שרבי אליעזר ורבי יהושע לא נחלקו אם בתשרי נברא העולם או בניסן, אלא אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כי בתשרי עלה במחשבתו לברוא את העולם, ולמעשה לא נברא עד ניסן.
במדרש רבה מבואר שבתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין, אך ראה שאין העולם מתקיים, שיתף את מידת הרחמים. עולה מזה שחודש תשרי, חודש המחשבה, הוא חודש ששולט בו מידת הדין, ומכאן ל'תשובה מיראה' שאנו עושים בחודש אלול הקודם לו. אבל חודש ניסן, חודש הבריאה, הוא חודש בו התעוררה מידת הרחמים, ומכאן לאהבה שמתעצמת בחודש אדר, בו קבלו ישראל שוב את התורה מרצון, ובזכות זה חשים בניסן את ה'חרות' בעסק התורה.
אך כדי להרגיש באמת 'בני חורין' בקיום המצוות, ולא להרגיש כבולים כמי שעול על צווארנו, נעזר במעשה שמובא בספר 'ילקוט לקח טוב' אודות משגיח ישיבת 'מיר' הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל.
פעם נזדמן המשגיח ר' ירוחם לאחת העיירות, בני המקום שמחו מאוד בהופעת המשגיח בעיירתם, לכבוד היה להם ביקורו, והשתוקקו לשמוע ממנו דברי תורה. ר' שרגא – דמות מוכרת בעיירה, ניגש למשגיח וביקש ממנו בשמם של בני העיירה שידרוש בפניהם דברי מוסר והתעוררות. אמנם בני העיירה אינם תלמידי חכמים – אמר ר' שרגא למשגיח – אבל הם יהודים יראים ושלמים, ובוודאי ישמחו שהרב יחזק אותם בעבודת ה'.
קשה היה למשגיח להיענות לבקשתם, כי בעיניו 'שיחה' איננה 'דרשה' שאמורה להנעים את אוזן השומעים ולהעביר את זמנם בנעימות, שיחה של המשגיח היא שיחה מוסרית שעשויה לייסר את השומעים, אך המשגיח לא יכול היה לסרב לבקשתם, ידע הוא כמה עגמת נפש הוא יגרום בכך לר' שרגא ולשולחיו, ולבסוף נענה לבקשתם.
ביום הדרשה, העיירה כולה לבשה חג. בית המדרש נוקה, החצר שסביבו גם הוא הוברק לקראת בואו של האורח הנכבד, ועוד טרם השעה היעודה המדרש נתמלא מפה לפה, ועל החלונות צבאו המונים שצר היה המקום מלהכילם.
דרשה חוצבת להבות נאם רבי ירוחם בפני בני העיירה, מעומק לבו הטהור הטיח בפניהם את כל אשר היה על לבו על מצבה הרוחני של העיירה, ולא בחל בנימה של תוכחה ותביעה. הדברים לא ממש ערבו על שומעיהם, הם אמנם לא ציפו לשמוע מהרב שירות ותשבחות, אבל הנימה החריפה של דבריו היתה עבורם קשה מנשוא. אט אט החל הקהל להתפזר מבלי לחכות לסוף הדרשה. וכשפגשו את ר' שרגא הטיחו בפניו כי נאום מסוג זה מתאים לתלמידי ישיבת מיר, לנו הוא היה צריך לדבר אחרת – טענו.
לימים הסביר רבי ירוחם את המאורע, ולימד ממנו מוסר השכל לתלמידיו, מה ההבדל בין אנשי העיירה לבין בני הישיבה? הלא בני הישיבה מטים אזנם לשמוע דברי תוכחות קשים מאלו שהשמעתי לבני העיירה! וכי ליבם קרוץ מחומר אחר משל בני העיירה? אם כן, מה פשרה של ההתמרמרות שלהם?
נבין זאת עפ"י משל: קבוצת חוקרים רכובים על סוסים הגיעו למקום נידח בקצה העולם, במקום זה לא היו מצויים סוסים, ולכן ילידי המקום נדהמו לראות מין בעל חי כזה, חציו התחתון היא חיה מהלכת על ארבע, ולחציו העליון צורת אדם. מה גדלה פליאתם כאשר הרוכב קפץ מן הסוס, הנה הם רואים שהחיה הפלאית הזו מורכבת משני יצורים חיים.
גם אנו מורכבים – הסביר רבי ירוחם – משני חלקים, גוף ונשמה, הגוף אינו אלא כסוס עבור הנשמה הרוכבת עליו. כשאני מטיח דברי מוסר בבני הישיבה, וקורא להם להשליט את הנשמה על הגוף, הם מבינים שאינני מטיח בהם, אלא בסוס שלהם, ולכן הם מקבלים את דברי בהבנה שאני אכן דורש את טובת נשמתם. מנגד, היהודים ישרי הדרך שבעיירה, טעו את טעות אנשי הכפר הנידח, הם חושבים שהגוף והנשמה, הסוס ורוכבו הם אחד, ולכן כשהוכחתי את 'סוסם' כדי לעזור להם להשליט את הרוכב שבהם עליו, הם נפגעו ונטשו את בית המדרש.
ללמדנו – סיים המשגיח את דבריו – שעלינו לשמוח כמוצאי שלל רב על כל דבר מוסר שיעזור לנו לרסן את הסוס המשתולל שבנו, ולייצב אותו ע"י הרוכב, ולהנחותו בדרך ישרה.