אחד ממתפללי מנין הוותיקין בכולל הלפרין, בו התפלל גם הגה"צ רבי זאב איידלמן זצ"ל סיפר:
את המחזה הבא ראיתי במשך כמה שנים ברציפות: בשבת קודש פרשת זכור היה ר' וועלוול בדאגה גדולה במשך כל תפילת שחרית, וניגש לרמוז לבעל הקריאה רמזים וכו', כל זאת מחשש שמא לא ישמע קריאת התורה (דאורייתא!) לפי הדקדוקים שלו.
כידוע, יש שני מנהגים בקריאת המילה 'זכר', יש מנהג לחזור שנית על כל הפסוק ויש מנהג לחזור רק על ארבע מילים, והוא הקפיד שיהיה דוקא פסוק בשלמותו, בעוד שבעל הקורא רצה לנהוג כפי שנהג החזו"א וכן דעת הגראי"ל שטיינמן, לחזור רק ארבע מילים. על זה היו דאגותיו.
למעשה, ר' וועלוול היה עומד סמוך לבימה ומצווה בפסקנות: "נו, נו"… הרי בשב"ק הוא שרוי בתענית דיבור… אי אפשר היה להתעלם ממנו, והוא גם לא יוותר, הרי זה דאורייתא. עד שהצליח וקראו אכן כפי דעתו.
שנה אחת הצליח הבעל קורא להתעלם ממנו, אבל ר' זאב לא ויתר ומרן הגראי"ל שטיינמן, רבו של המנין, ניגש ופסק על פשרה, שאחרי מוסף ישארו כולם בבית הכנסת ויוציאו את הס"ת שוב ויקראו כמו שאומר ר' וועלוול.
לשנה הבאה שוב, ולשנה שאחריה גם כן, לא היה אצלו מושג של ויתור בדברים הללו, ולא חשבונות מה יגידו לו אחרי מה שהיה בשנה שעברה. והמציאות הוכיחה שתמיד עלתה בידו קיום כל מצוה לפי מה שדקדק על עצמו, גם אם באופן לא טבעי.
('רבי ועלוועל – דער איידלמן')