"ושננתם לבניך"
אליעזר (לייזר) רוט
בהמשך לשיחה שפרסמנו עם הגאון רבי לוי גרוסברד שליט"א, ראש ישיבת 'תורת חיים' בבית שמש, אודות סבו הגדול הגאון רבי צבי שרגא גרוסברד זצ"ל, ראש ישיבת 'יסודי התורה' בתל אביב, מייסדה ומנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז' לצעירים בבני ברק, ולימים יו"ר 'החינוך העצמאי', אנו מביאים כאן ריכוז של הסיפורים ששמענו מפיו של הגר"ל שליט"א, אודות ניצול הזמן באופן מופלא ובצורה יוצאת דופן, על ידי גדולי הדור הקודם. מכאן ואילך, אנו מצטטים את דבריו של הגר"ל גרוסברד שליט"א:
מנהג מעניין היה לו לסבא זצ"ל, שכשהיה נוסע לחו"ל, תמיד היה מבקש מסוכן הנסיעות שישבץ אותו לשבת על יד גוי. "אם יש לך את רשימת הנוסעים תחפש שם של גוי, ושם תושיב אותי. לא על יד יהודי…".
כמובן שכל סוכן נסיעות ששומע כזאת בקשה מפיו של אדם חרדי, מרים גבה ושואל מה ראה על ככה לשבת דווקא על יד גוי. לא זו בלבד, אלא שהאיש המבקש זאת הוא לא סתם אדם חרדי, אלא אדם גדול בתורה, דמות רבנית מכובדת, ראש ישיבה נערץ לשעבר, ומנהל ראשי של מערך החינוך העצמאי כיום, אדם היוצא ובא בבתי גדולי ישראל, שמנהלים עמו שיח של יחסי קרבה וידידות, והוא רוצה לשבת דווקא על יד גוי???
אבל סבא היה עומד על כך. הוא רוצה לשבת בכל טיסה דווקא ליד גוי.
וכל כך למה? הוא היה מסביר: "אם אני אשב ליד יהודי, יש סיכוי גדול שהוא יפתח עמי בשיחה. מי אתה, לאן אתה הולך, ועוד. ואם יהיה זה יהודי חרדי, הוא הרי יתחיל לספר לי סיפורים על הרב הזה ועל הסבא ההוא, הוא ישתף אותי במה שהוא יודע על החינוך העצמאי, ובמה שכדאי לדעת על החינוך הממלכתי…
"ואני, אני לא רוצה לפטפט! אני רוצה ללמוד. כשאני יושב על יד גוי – אני פותח את הגמרא ולומד מתחילת הטיסה ועד סופה בלי שום הפרעה מצדו. מקסימום כשהוא רוצה לצאת ולהיכנס אני מפסיק לרגע, זז ממקומי כדי לאפשר לו מעבר, ובזה נגמר העניין. אין שום שיחה, אין סיפורים, אין שאלות. יש רק גמרא!".
פעם אחת הוא היה צריך לנסוע לחו"ל יחד עם יהודי עשיר ונשוא פנים. הם נסעו בשליחות משותפת, והפעם סבא לא יכול היה לבקש לשבת על יד גוי. הרי יהיה בזה משום פגיעה באותו גביר שמלווה אותו בנסיעה, ובמקום לשבת עמו הוא מבקש לשבת ליד מישהו אחר???
סבא התלבט מאוד בעניין וחיפש עצה כיצד לנהוג. הוא הבין שאם הוא יישב ליד אותו יהודי, הדבר עלול לגזול ממנו שעות ארוכות של לימוד, ומצד שני אי אפשר לפגוע ביהודי. עד שלבסוף מצא דרך: הוא התיישב על ידי היהודי הזה שאומנם לא היה יושב אוהלים, אבל הוא גם לא היה עם הארץ בכלל, והיה לו ראש חריף.
מיד בתחילת הנסיעה בחר סבא סוגיא תלמודית כלשהי, והתחיל להסביר אותה ליהודי היושב על ידו. הוא הכניס אותו אט אט לסוגיא, קודם השקלא וטריא של הגמרא, ההסבר של רש"י עם הדיוקים שיש לדייק, ולאחר מכן שיטת תוס', ואז הוא שאל שאלה על דברי רש"י, והגביר ניסה להשיב עליה אבל סבא תקף את התשובה שלו ממקום אחר, וכך הלך והתפתח לו דיון תורני שנמשך שעות ארוכות עד שהטיסה הסתיימה והם הגיעו ליעדם, כשאותו גביר זורח מאושר שהוא זכה ללמוד עם רבי שרגא גרוסברד את הסוגיא הזאת במשך שעות, וסבא היה מאושר שהוא לא נאלץ לבטל תורה מפני כבודו של העשיר, המלווה אותו בדרכו לבצע את השליחות שהטילו עליו גדולי ישראל…
בכביש ירושלים-תל אביב
למזלו של סבא, באותן שנים לא היו עדיין טלפונים סלולאריים, כך שבדרכים לא ניתן היה לעבוד ולסדר עניינים דחופים, והוא יכול היה להקדיש את הנסיעות ללימוד תורה.
היתה תקופה מסוימת, שהגאון הגדול רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל התגורר בני ברק, והיה לומד בבריסק בירושלים. הוא ידע שסבא נוסע מדי יום מביתו שבבני ברק למשרדי החינוך העצמאי בירושלים, וביקש להצטרף לסבא בהלוך ובחזור.
סבא שהכיר את הגרמ"מ שולזינגר וידע שהוא גדול בתורה הסכים כמובן. אליהם הצטרף יהודי תלמיד חכם נוסף, הגאון רבי יוסף גוטליב זצ"ל, שהיה ר"מ בישיבת אמשינוב בשכונת בית וגן בירושלים, והתגורר גם הוא בבני ברק.
לסבי היה רכב עם נהג מהחינוך העצמאי, וכך הוא היה נוסע כל יום לירושלים עם שני הגאונים שאותם הוא לקח 'טרמפ', ואחר הצהרים הם גם היו חוזרים אתו לבני ברק.
הסדר היה, שבנסיעה בבוקר היה הגר"י גוטליב מרצה בפניהם את השיעור שהוא מתכוון למסור בישיבה באותו היום, ובחזור היה הגרמ"מ שולזינגר מרצה בפניהם את מה שהוא למד באותו יום בבריסק, בסדר קדשים.
וכך, כל הדרך בהלוך ובחזור היה הרכב נע מצד לצד בריתחא דאורייתא, כששלושת הגאונים מתווכחים בלימוד זה טוען בכה וזה טוען בכה, וכל אחד מוסיף מה ששמע מרבותיו ומסברא דיליה, והנהג היה צריך להתאמץ שלא להיסחף אחריהם, כי עליו היה מוטל להביא אותם בבטחה אל מחוז חפצם…
בהקשר זה של ניצול הזמן, היה סבא זצ"ל מספר שפעם הוזמן מרן הגרא"מ שך זצ"ל לשאת דברים בפני מורים מהחינוך העצמאי באיזה כינוס שעשו להם בתל אביב. הכינוס נועד להתקיים בשעה ארבע אחר הצהרים, ואכן בשעה המדויקת הגיע הרב שך. כשנכנס לאולם הכינוסים נדהם הרב שך לגלות שהוא ריק מאדם… המשתתפים איחרו…
בו במקום סב הרב שך על עקבותיו ושב לישיבת פוניבז' בבני ברק, ולאחר שעה בדיוק התייצב פעם נוספת באולם הכינוסים שעכשיו כבר היה מלא מפה לפה.
אמר הרב שך למורים שהשתתפו בכינוס שהוא תמה עליהם: "הרי אתם מורים, אתם מלמדים תורה לתינוקות של בית רבן, דווקא אתם חייבים לייקר את הזמן עד מאוד, כדי להעביר לתלמידים שלכם את התחושה וההבנה שהזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לאדם, ושחובה לשמור עליו ולנצל אותו כראוי".
בשביל זה לסגור גמרא?
מעניין לספר על נסיעה שממנה הסבא כן נמנע, מחשש שתגרום לביטול תורה, אבל זה היה בצעירותו, ומעשה שהיה כך היה:
סבי היה יתום מגיל צעיר מאוד, לאחר שאביו הק' הי"ד, נרצח בידי בני העוולה הרוסים ימ"ש, שתפסו אותו על שדאג לבנות מקווה בשעת הגזירה.
מי שלקח אחריות על שני היתומים הצעירים, היה הדוד שלהם, הגאון רבי אבא גרוסברד זצ"ל, אחי אביו של סבא, שהתגורר באותה עת בריגה בירת לטביה, שם הנהיג ישיבה לפי בקשתו של הגרמ"מ זק זצ"ל.
לאחר פטירת אביהם, התגוררו האלמנה הרבנית מייטא ע"ה, ושלושת היתומים בעיר ויזאן. בהמשך עברו להתגורר במקומות קרובים יותר לישיבות בהן למדו הילדים. הסבתא היתה סוחרת גדולה והיתה נוסעת ממקום למקום, ובהמשך אף השתמשה בכספה בדרך של 'חכם לב ייקח מצוות' כשדאגה להציל משפחות של גדולי תורה מליטא.
כשהגיע אחיו הצעיר של סבי, רבי שמואל יהודה גרוסברד זצ"ל לגיל 13, ונכנס בנועם עול תורה ומצוות, כבר היה סבא רבי צבי שרגא תלמיד מן המניין בישיבת גרודנא, שם היה שומע שיעורי מפיו של הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, ובשמחת בר המצווה של אחיו שהתקיימה בוויזאן, הוא בחר שלא להשתתף.
דודו רבי אבא שהיה גר כאמור במדינה השכנה, היה מבריח מדי פעם את הגבול ומסכן את עצמו כדי לבקר בויזאן שבליטא, ולפקח על גידולם וחינוכם של בני אחיו היתומים. כמו כן נסע כדי להשתתף בשמחת בר המצוה לאחיינו היתום, וכשראה שהאחיין היותר גדול, הסבא שלי, לא הגיע לבר המצווה – הוא חשש שמא אירע לו דבר מה, ולכן בדרך חזור לביתו הוא עבר דרך גרודנא, ונכנס לישיבה כדי לחפש את סבי.
"מדוע לא באת לבר המצווה של אחיך?", שאל את סבא כשראה שהוא יושב ולומד והכל עמו כשורה. סבא הביט עליו בתימהון של ממש ואמר: "אני לא חשבתי שההשתתפות שלי בבר מצוה של אחי היא אירוע שצריכים לסגור את הגמרא בשבילו…".
אגב, כשהגר"ש שקופ נחלש והפסיק למסור שיעורים, נסע סבי יחד עם כמה חברים נוספים ללמוד בישיבת קמניץ, אצל הגאון רבי ברוך בער זצ"ל. לימים אמר סבא שהוא זוכר בעל פה שיעורים שלמים הן מהגר"ש שקופ והן מה'ברכת שמואל' מקמניץ, ואף אמר שכשהוא יסיים את כהונתו כיו"ר החינוך העצמאי הוא יכתוב כמה כרכים נוספים של ה'ברכת שמואל' מתוך הזיכרון, אבל לא כך רצתה ההשגחה העליונה.
בכל אופן, כשהוא למד בקמניץ, הגיעו אז ימים לא פשוטים. מלחמת העולם השנייה כבר פרצה במלוא עוצמתה, וקו החזית הלך והתקרב לקמניץ בקצב מהיר. המלחמה העסיקה את כל האנשים, על אחת כמה וכמה בחורי הישיבה היהודיים שידעו שהנאצים הארורים ימ"ש ייטפלו קודם כל אליהם, ויבקשו לשלוח יד דווקא בהם.
עם זאת, באכסניה שבה ישן סבא, יחד עם חבריו שבאו עמו מגרודנא, הלא הם הגאון רבי אלי'ה מישקובסקי רב וראש ישיבת 'כפר חסידים', והגאון רבי צבי מרקוביץ' רבה של רמת גן וראש ישיבת קרלין, הם החליטו ביניהם, שבחדר שלהם לא יעסקו בכלל בענייני המלחמה ובענייני השעה האחרים, וכל השיחות שלהם יהיו רק בסוגיות הנלמדות, וכך כשבחוץ יהום הסער והעולם כולו היה כמרקחה, הבחורים האלו לא נתנו לשום דבר אחר להסעיר את רוחם ולהעסיק אותם, חוץ מהוויות דאביי ורבא.
בחור אחד שהתלונן בפניו
יש בידינו מכתב שכתב הסבא זצ"ל, לבחור אחד שהתלונן בפניו, שמאוד קשה לו ללמוד בישיבה, בגלל שהיא לא בנויה במקום אחד כמו ישיבות רבות אחרות, אלא מפוזרת בכמה מבנים, וצריכים לצעוד מבית המדרש לחדר השיעורים, ממנו לבית המדרש כדי להתפלל מנחה, ולאחר מכן לצעוד למקום אחר כדי לאכול את ארוחת הצהרים וכו'.
סבא ענה לו במכתב שבו הוא מספר לו על שנות נעוריו בליטא הרחוקה. הוא מספר שכשהוא למד בחו"ל, היה הרבה יותר מורכב מהבחינה הזאת, כי אפילו את האוכל אכלו בשני מקומות. הם היו אוכלים 'ימים' (טעג) פעם פה ופעם שם, ובדרך כלל היה לכל בחור מקום שבו היה מוזמן לאכול את ארוחת הבוקר ואת ארוחת הערב, ומקום אחר שבו היה מוזמן לאכול את ארוחת הצהרים…
כמובן שגם הלינה היתה במקום מרוחק מבית המדרש, והם היו צריכים לטייל בכל העיירה.
אבל אדרבה, כך כתב סבא, לא התלוננו. ההיפך הוא הנכון. ההליכה למקומות הנצרכים באה במקום טיול, לחילוץ עצמות ושאיפת אוויר צח, ובזמן ההליכה נוצל ללימוד בעל פה, חזרה ושינון, העמקה בשאלה וחיפוש אחר תירוץ הולם, ועוד כהנה וכנה.
זאת לא סיבה להתלונן, אלא לקחת את הנתונים הללו ולראות איך מפיקים מהם את מקסימום התועלת האפשרית.
הגישה הזאת, היתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא היה מנצל כל רגע, ודווקא הזמנים הללו של הליכה או נסיעה ממקום למקום, נחשבו אצלו לרגעים הכי חשובים והכי יקרים, כי במהלכם הוא יכול היה ללמוד ללא שום הפרעה.