וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד (בראשית כו, יג)
המושכל הראשון של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל בכל מה שנוגע לעול הנהגת הישיבה היה אחריות וכובד ראש. כל דבר שפעל ועשה, קטן כגדול היה מתוך מחשבה רבה. שום דבר לא פסק כלאחר יד. בכל דבר הכריע רק לאחר מחשבה מעמיקה, מתוך הרגשת האחריות של הנהגת ממלכת התורה של ישיבת מיר.
באותן שנים היה מרבה להיוועץ עם רבו, הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, שהיה מנחה אותו בעניינים רבים ומסר לו מסורות רבות בדרכי הישיבה, כפי שקיבל מרבו הגרא"י פינקל זצ"ל. במקרים רבים התייעץ עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל, אשר הכרעות רבות בענייני הישיבה והנהגתה נפסקו על שולחנו. בני ביתו של הגרא"מ שך סיפרו שלמרות שמרן הכירו והעריכו מאוד עוד קודם לכן, התפעל מאד מהנהגתו, הליכותיו, יראת השמים והערלכקייט שראה בכל דרכיו, ועל כולם ממסירות הנפש להרים את קרן התורה. כל אימת שהיה רבינו נכנס אליו היה הגרא"מ שך קם לכבודו, וכשיצא היה אומר לבני הבית: "למה הוא מטריח את עצמו אלי? אני אבוא אליו".
בעניין מסוים שלגביו התלבט, זכה לקבל תשובה בחלום מהגאון רבי אליעזר יהודה פינקל עצמו. רבינו התלבט באותם הימים, האם עליו לבטל מתלמודו ולנדוד לחוץ לארץ בעצמו, או שדי לו להשתדל בתחומי ארץ ישראל ולהסתמך על כך שבחו"ל תיעשה מלאכתו בידי אחרים. הוא התייעץ בעניין זה עם רבו הגר"ח קמיל. הגר"ח התלבט, והציע שיסעו יחדיו לבני ברק לשאול את דעת תורתו של יבדלחט"א שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א כדת מה לעשות.
בבוקר התקשר הגר"ח קמיל לרבינו ואמר לו שאינו צריך לצאת לבני ברק, שכן הלילה הופיע בחלומו הגאון רבי אליעזר יהודה זצ"ל ושאל אותו: "מדוע אתה מעכב את רבי נתן צבי מלצאת לחו"ל לצורך קיום הישיבה?" רבי חיים ראה בכך פסק ברור של הגרא"י, שעל רבינו לנסוע לחו"ל לגייס כספים כדי להרים את קרנה של תורה.
כשנשאל פעם הגר"ח אם הסיפור נכון, אמר שכן. והוסיף, שלא היתה זו הפעם היחידה שהגרא"י הופיע בחלומו בקשר להנהגת הישיבה בראשות רבינו.
על מקרה נוסף, סיפר חתנו של הגר"ח רבי דוב סלומון זצ"ל. היה זה בתקופה שהישיבה היתה שרויה במצב כלכלי קשה. רבינו סבר שעליו לנסוע לחוץ לארץ לקיים את חובת ההשתדלות, אלא שמצב בריאותו באותם ימים היה קשה, והיו שניסו להניאו מנסיעה זו. כדרכו, התייעץ עם הגר"ח קמיל זצ"ל והוא הורה לו לנסוע. אחד מבני המשפחה שדאג לשלומו, התקשר להגר"ח ושאלו אם ידוע לו מצב בריאותו המדויק של רבינו.
השיב רבי חיים: "יתכן שאתם צודקים, אלא שהגרא"י עצמו בא אלי בחלום והורה לי שיסע. אגב אורחא, באותה פעם שב רבינו עם סכום גדול מאוד, עד כדי כך שהיה צד לרכוש בסכום זה מבנה גדול בסביבות הישיבה.
הארון נושא את נושאיו
זו היתה גם גישתו לעול הכספי הכבד של החזקת מבצר התורה הגדול, בו למדו באותה שעה למעלה מאלף תלמידים, שהוטל באחת על כתפיו. ראש הישיבה, הגאון רבי ביינוש, מעולם לא גילה לאיש מנין הוא משיג את הכסף למימון הישיבה. משתמו ימי השבעה עליו – לא ברור היה מהיכן משלמים את מילגות החודש הראשון. אולם רבינו היה חדור בהרגשה שקיבל משמים שליחות קודש, להנהיג את ממלכת התורה של ישיבת מיר, בידיעה ברורה שהארון נושא את נושאיו, וכל שעליו לעשות הוא לקיים את חובת ההשתדלות.
וכך, ביום בו קמו מן השבעה על הגאון רבי ביינוש זצוק"ל, החל לעשות השתדלות להחזקת הישיבה. הוא פנה לגיסיו הגאונים רבי נחמן ליוואוויץ שליט"א ורבי בנימין קרליבך שליט"א, שעמדו לימינו במשך כל שנות כהונתו בראשות הישיבה, וביקשם להצטרף אליו לנסיעה לבתי כמה נדיבים ברחבי הארץ. כשסיים את פגישותיו, אמר בקורת רוח: "עשינו את ההשתדלות המוטלת עלינו, מעתה עלינו לחכות לסייעתא דשמיא שבוודאי תעמוד לנו". מחד, הכיר באחריות הכבדה של החזקת הישיבה, מאידך, הכיר בהכרה ברורה שהארון הוא זה שנושא את נושאיו.
בהיותו דבוק באמת ובתמים באמונת אומן בשליחותו, הצליח למעלה מהמשוער, והדביק את כל שומעיו במעוף שלו. בדינר הראשון שערכה הישיבה בארה"ב, לאחר שנתמנה רבינו לראש הישיבה, כבר ניכר היה שאינו בקו הבריאות. עשו לו היכרות עם הנדיבים שהגיעו לדינר, והוא דיבר בפניהם בשפה פשוטה, על מצות לימוד התורה ונחיצותו של כל אחד שיהיה לו חלק בתורה. לאחר מכן הסביר, עד כמה זקוקה הישיבה לעזרתם של נדיבי עם, כדי להחזיק את המוסדות, ואף להרחיב ולבסס את הישיבה ואת עולם התורה בארץ הקודש.
למרות שאותם נדיבים לא הכירו את רבינו עד לאותו יום, הוא הצליח לכבוש את ליבם, הם נשבו בקסמו, נקשרו אליו בלב ונפש ופתחו את ליבם וכיסם להחזקת הישיבה.
לימים סיפר אחד התורמים, שלאחר אותה פגישה עם רבינו, הוא יצא מהחדר, ופרץ בבכי. הוא כל כך התרגש כששמע את דבריו היוצאים מן הלב של רבינו, וחש בכנות כוונתו העמוקה, שאכן משאלתו האמיתית ומשאת חייו היא הרחבת גבולות התורה והקמת דור העתיד של עמלי התורה. מאז החליט אותו נדיב לעמוד לימינו של רבינו בכל כוחו.
ואכן, במסעותיו של רבינו לפתחי נדיבים, נפגשו מלוויו בתופעה שחזרה על עצמה שוב ושוב וכל נדיב שאליו הגיעו, התבטא שהוא מצטער שרק עכשיו הוא מכיר את רבינו, את פעלו ואת שלל מעלותיו, ומהיום והלאה יעמוד לימינו בכל אשר יוכל.
מלך בגדוד
סיפר אחד מראשי ישיבת מיר שליט"א: "מהרגע הראשון לכהונתו, עמדנו מתבוננים ומשתאים: איך יתכן שיקח על כתפיו את הנהגת הישיבה, הלא הוא אברך חלוש וחולה במחלה כה קשה, שבר כלי של ממש ואיך יצליח בתפקידו? אבל כבר בימים הראשונים, כשראינו את המרץ וההתלהבות שלו, והדביקות במטרה הבנו שיצליח למעלה מהמשוער. ואכן, למרות מחלתו והשלכותיה היומיומיות על תפקודו בחולשה, והתקפות של כאבי ראש עזים, ובתקופה הראשונה אף לקה בצהבת, למרות זאת לקח על כתפיו את האחריות על כל הקורה בישיבה. הוא התמסר בלב ונפש לכל ענייני הישיבה, ושום דבר לא נעשה בלי לקבל את הכרעתו המוקדמת בצורה ישירה וברורה, כאילו הוא בריא ובשיא כוחו".
מספר גיסו הג"ר בנימין קרליבך: "במסעו הראשון של רבינו לארה"ב, נפגשנו עם אחד הנגידים הנודעים בארה"ב שבאותם ימים היה מהמפורסמים ביותר, והיה צורך במאמצים רבים לפגוש אותו. רבינו דיבר אתו כדרכו על מעלת לומדי התורה, ועל השותפות החשובה שיש למחזיקי התורה בעמלם. כשיצאנו את החדר קרא לי הנגיד, והביע את פליאתו על כך שהפקידו את הישיבה הגדולה "ישיבת מיר" בידיו של אדם כה חלוש וחולה, ותהה איך יוכל בכוחותיו הדלים להחזיק את הישיבה.
עשרים שנה לאחר מכן, ביקר אותו נגיד בארץ, וביקש לבקר בישיבה ולהתקבל אצל רבינו. כשהגיע וראה את כל מה שהקים, ספק את ידיו בהתרגשות, ואמר: 'איך יכולתי להתפלא, איך הפקידו את הישיבה בידיו. הרי הוא הגבר, שיכול היה לרומם ולהעצים את המפעל הגדול של ישיבת מיר'."
(מתוך 'בכל נפשך')
