באמצע הדרך הבחנתי באדם המנופף בידו בבקשת 'טרמפ' דחופה. העליתי אותו לרכב והמשכתי בנסיעה. כעבור כברת דרך אני שומע לפתע קול יללת סירנות, ואורות כחולים מהבהבים עטפו את רכבי מכל עבר. ארבע ניידות משטרה חסמו את דרכי ושוטרים שולפי נשק קפצו מהן…

הסיפור שלפנינו, המעובד מתוך 'ווי העמודים', סופר ע"י הרה"ג רבי גואל אלקריף, ויש בו כדי ללמדנו כי מעשיית חסד לא מפסידים לעולם:

סיפר לי מגיד שיעור נכבד שליט"א: באחד הימים ביקרתי במחלקת קרדיולוגיה בבית הרפואה 'רמב"ם' בחיפה. תוך כדי הביקור במחלקה שמתי לב לתכונה מעניינת סביב אחד החדרים במחלקה. עמדו שם כמה שוטרים, והחתימו את אחד המטופלים, תוך כדי שהם מתנצלים בפניו על אי הנעימות, כשמנגד – הלה הודה להם בהתרגשות, וכולו היה מלא הודיה לה' יתברך שמו ויתעלה…

המחזה הזה עורר את סקרנותי, ולאחר תום המהומה הקטנה סביבו ניגשתי אליו. כשראה את מבטי הסקרן, סיפר לי דברים כהוויתן:

היה זה אתמול בשעות הערב, נסעתי על ציר תנועה ראשי בחיפה, הבחנתי מרחוק ביד מתנופפת, ואדם שנראה כנתון במצוקה ביקש כי אעצור לו. האטתי את רכבי ועצרתי, הלה הסביר כי הוא ממהר מאוד ועליו להגיע למקום אחר בדחיפות, וביקש לעלות לרכב ולהצטרף לנסיעה אם אפשר. כבנו של אברהם אבינו אני שמח תמיד לעשות חסד עם רכבי, ובפרט ששמעתי בדרשה, שבזמננו, את עיקר הכנסת אורחים אפשר לקיים על ידי נתינת טרמפ, וזו סגולה להינצל מתאונות דרכים. הסכמתי בשמחה, למרות שהלה לא היה נראה כאחד ששומר על קלה כחמורה, ואולי אף פחות מזה.

נסעתי כברת דרך, ולפתע, קול יללות סירנות ונורות כחולות מהבהבות עטפו את הרכב מכל עבר. ארבע ניידות משטרה נצמדו לרכבי, סגרו עליו וחסמו את המשך דרכי. מהניידות קפצו שוטרים חמורי סבר ושולפי נשק, והורו לי לעצור מיד ולצאת מהרכב בידיים מונפות אל על. עשיתי כמצוותם, ועל אתר הסתערו עלי כמה שוטרים, אזקו אותי באזיקים והובילו אותי לתא המעצר.

כשנכנסתי לחדר המעצר, נודע לי כי האיש שהעליתי לרכב דקות ספורות קודם לכן הוא שודד מסוכן, שאיים בנשק על עוברי אורח ולבסוף נמלט רגלית, והוא עצר אותי כדי לברוח מהמשטרה. השוטרים היו בטוחים שאנחנו מתואמים, ואני המבריח שלו, ואני חבר באותה כנופיה. לא הועילו כל תחנוניי שאני חף מפשע. השוטרים אמרו שכל הפושעים מכחישים כל קשר לפשע.

שהיתי בחדר המעצר לראשונה בחיי. מחשבות לא נעימות חלפו במוחי, כיצד מעשה חסד אצילי הוביל אותי ללילה כה עצוב. הייתי בטוח שלמחרת האמת תצא לאור ואשתחרר, ובכל זאת, המחשבה שאיאלץ להישאר לילה במקום כזה, הלחיצה אותי מאוד.

כבר ידעתי שלא אצליח להירדם בחדר זה, וחיפשתי לעצמי תעסוקה. גיליתי כי בחדר יש חוברת הדרכה להגשת 'עזרה ראשונה', ומכיוון שלא היה לי משהו טוב ומועיל יותר לעשות, החלטתי לעבור על החוברת שלפניי. בין הנושאים הנידונים בחוברת הוקדשה יריעה נרחבת לנושא התקפי לב, דרכים למניעה, דרכי טיפול, עזרה ראשונה, ולצד זאת – רשימת תסמינים המעידים כי התקף לב מתקרב.

כשקראתי את התסמינים האלו, עלתה במוחי מחשבה נועזת: אם ממילא עלי לבלות את הלילה מחוץ לביתי, אין ספק, שבית הרפואה עדיף על בית המעצר… שיננתי את רשימת התסמינים, וכשהייתי בטוח שאני זוכר אותם היטב, התחלתי בהצגה: התפתלתי מ'כאבים' תוך כדי שאני מחזיק חזק בחזה, ועשיתי את כל התסמינים שקראתי בחוברת…

עד מהרה התחילה מהומה, ובבת אחת החלה פעולת הצלה, כאשר השומרים מזעיקים אמבולנס דחוף. חשבתי לעצמי – תוכניתי הצליחה, לפחות 'אבלה' את הלילה על מיטה נוחה בבית הרפואה כשלצידי צוות רפואי רחום, ולא על דרגש בבית המעצר, כשסביבי פושעים מסוכנים…

העלו אותי לאמבולנס, מלווה בארבעה שוטרים חסונים ששמרו עלי כל העת. הובהלתי מיד למחלקה הקרדיולוגית, שם החלו מיד בסדרת בדיקות מקיפה. ואז, הרופאים גילו… אכן כן, אחד העורקים הראשיים היה סתום ב-77 אחוז!

אמנם לא הרגשתי כלום, הכל היה הצגה, אבל הרופאים אמרו שהמצב היה ממש רגע לפני, והגעתי ברגע הנכון. רופא מומחה הוזעק בשעות לפנות בוקר, וביצע צנתור לבבי מורכב באופן דחוף ביותר, והציל בכך את חיי.

התוכנית החמקנית מלילה בבית המעצר, הצילה את חיי! השוטרים שראית כאן לפני כמה דקות, באו לכאן לספר לי שהאמת התבררה להם, שאני חף מפשע, ובסך הכל הייתי נהג תמים וטוב לב שרצה לעשות חסד עם יהודי שביקש 'טרמפ', ומצא את עצמו מתגלגל לחדר המעצר על לא עוול בכפיו.

בתחילת הלילה הרהרתי כיצד יתכן שעשיתי טובה, ובגללה התגלגלה עלי רעה שכזו – להיעצר על לא עוול בכפי. ומה מסתבר? – שההיפך הגמור הוא הנכון: הטובה שעשיתי היא שהצילה את חיי! הכניסה לבית המעצר היא שהובילה לצנתור בזמן הנכון! המעצר שנגרם ממעשה החסד, חסך ממני התקף לב נוראי שמי יודע מה היו תוצאותיו!'

(פניני עין חמד)