מי שהיה בדרכו אל העיר והתעכב עד שנכנסה שבת, והוא נמצא בתוך תחום העיר אך ברשות הרבים האסורה בטלטול, ויש עמו חפצים או ממון – א. אם יש לו אפשרות למסור את חפציו לגוי, יעשה כן, והגוי יוליך את חפציו אל המקום השמור הקרוב ביותר שבו יוכל להותיר את חפציו. ב. אם אין עמו גוי, ויש עמו ילד – יוליך הילד את חפציו (וראה שו"ע לעיל, ה-ו, לתנאֵי היתר זה). ג. אם אין עמו גוי ולא ילד, יטלטל את חפציו פחות מארבע אמות, ויעצור, וישוב ויטלטל פחות מארבע אמות, וכן הלאה. וראה עוד להלן.  ואף שבדרך כלל אמירה לגוי, ולילד, לעשות מלאכה, או טלטולים רצופים של פחות מארבע אמות, אסורים מדרבנן, בנדוננו התירו זאת חכמים מחשש שמא יעבור על איסורים חמורים יותר מחמת שהוא 'בָּהוּל על ממונו'. [שו"ע רסו, א ו־ז, ומשנ"ב כט ו־לד; וראה שם, יח]

במקרה הנ"ל, כאשר אין אפשרות לנהוג באחת מהדרכים האמורות – התירו חז"ל לטלטל את חפציו באופן זה: יתחיל לרוץ מבעוד יום, ולחילופין – אם לא עצר בדרכו מאז שנכנסה השבת, יתחיל לרוץ מיד כשנזכר בכך – עד למקום השמור הקרוב ביותר שבו יוכל להותיר את חפציו; ובמהלך הריצה לא יעצור כלל, כי אם לצורך סידור המשא על כתֵפו וכדומה. טעם ההיתר הוא משום שלא התבצעה 'עקירה' בחפצים לאחר כניסת השבת, כיון שבכניסת השבת כבר היה באמצע הליכתו וחפציו בידו. ובשעה שמכניס את חפציו למקום שהוא רשות היחיד, (או לקו העירוב של העיר) – בין אם עשה את הדרך בריצה, ובין אם טלטל פחות מארבע אמות – יכניסם 'כלאחר יד', דהיינו בשינוי מהדרך הרגילה; וכגון, שבהגיעו אל המקום יסתובב ויַפנה את גבו אליו ויזרוק את חפציו מעבר לכתֵפיו אל תוך המקום. [שו"ע רסו, יא, ומשנ"ב כט, ל ו־לב]

בהיתר הריצה עם משא ברשות הרבים, האמור לעיל, נדרשת דווקא ריצה, משום שיש בה שינוי מההליכה הרגילה, ובכך היא מהווה תזכורת לאיסור הטלטול; ואילו בהליכה רגילה, עלול האדם לשכוח ולעצור ושוב להמשיך בדרכו, ואז נחשב המשך ההליכה כעקירת החפצים ממקומם בשבת, ובכך בטֵל יסוד ההיתר, שהרי ההיתר מבוסס על כך שהחפצים נעקרו ממקומם לפני כניסת השבת, כנ"ל. כמו כן, יש אומרים שהיתר זה אינו אלא כשהמשא כבד, שאז מהווה הריצה תזכורת לאיסור הטלטול, כיון שבדרך כלל אין רצים עם משא כזה, אבל במשא קל שלא נמנעים מלרוץ עמו, אין היתר לרוץ; ויש חולקים, וניתן להקל. וב'כרמלית', שהיא רשות הרבים רק מדרבנן, וכמצוי ברשויות הרבים שבימינו – יתכן שלכל הדעות יש להקל; ויש שכתב שאף אין צורך לרוץ, ודי בהליכה רגילה ורצופה. [שו"ע רסו, יא, משנ"ב לא, לג ו־לד, וביה"ל ד"ה דהוא; ביאורים ומוספים דרשו, 42]