למה עשו שאל רק כיצד מעשרים את המלח
צ"ב למה עשו תמיד שואל כיצד מעשרים את המלח וכי זה רק מה שהיה לו לשאול. ועוד וכי טעה יצחק אבינו עד כדי כך שחשב את עשיו לצדיק? ועוד למה תמיד שאל שאלה זו, הרי אם אין תשובה שישאל שאלות אחרות.
אלא יבואר עפ"י דברי הרב אליהו לופיאן זצ"ל (הו"ד בספר ר' אלה עמ' 103) 'מתוך שיחותיו על אבותינו, אברהם, יצחק, ויעקב, זכורה שיחתו בחורף תשט"ז אודות יצחק אבינו שבירך את עשיו בכל השפע הגשמי. ושאל: כלום טעה יצחק אבינו עד כדי כך שחשב את עשיו לצדיק? וענה: ודאי שלא טעה. יצחק ידע היטב שיעקב אבינו שייך יותר לרוחניות, ועשיו – לגשמיות. משום כך כיון שעשיו יקבל את כל השפע הגשמי ויפרנס את יעקב אבינו, יושב האהלים, כדוגמת יששכר וזבולון.
אולם, עם זאת, לא היה ידוע ליצחק אבינו עומק רעתו של עשיו. ואם אמנם היה מקבל את כל השפע הגשמי, הוא לא היה נותן מאומה ליעקב ובניו, ולכן נסתובב הדבר על ידי רבקה אמנו שיעקב אבינו קיבל הברכות של שפע גשמי.
ואמר על כך רבינו בשם אחד מרבותיו: אלמלא קיבל יעקב הברכות – לא היה בישראל אפילו גביר אחד'. עכ"ד.
למה סבר יעקב אבינו לברך את עשו – מרשעים יצא רשע
וכן מבאר הרב מקדש הלוי (עמ' קא) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואבלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (כ"ז, ד')
כאשר אנו לומדים על כוונתו של יצחק להעניק את ברכותיו לעשו בנו, עולה בליבנו תמיהה רבתי, וכי באמת לא ידע יצחק מי הוא בנו הצדיק ומי הוא הרשע? האם באמת ובתמים סבר כי עשו ראוי לברכות יותר מאשר יעקב הצדיק? הלא הדבר ממש אינו מתקבל על הדעת!
ונראה לומר, שבודאי ידע יצחק שעשו הוא הרשע ויעקב הוא הצדיק, איש תם יושב אהלים, אולם דווקא משום כך – הוא ביקש למסור את ברכות העולם הזה בידיו של עשו, על מנת שלא יפריעו ליעקב בתלמודו! יצחק סבו, כי אם יעניק את ברכות הארץ לעשו – יחזיק זה האחרון בידו של אחיו יושב האהלים, ובכך תהיה התועלת כפולה ומכופלת: יעקב – לא יצטרך להיטרד מתלמודו בכדי לטפל בנכסיו, ומאידך – פרנסתו תהא מזומנת לו מידו של עשו!
אלא שרבקה, ידעה היטב את טיבו של עשו, והבינה כי תכניתו של יצחק, המצויינת כשלעצמה – לא תצא אל הפועל… היא הבינה שעשו לא יחזיק בידו של יעקב, וממילא יהיה יעקב טרוד שבעתיים במרדף אחר פרנסתו! לפיכך, היא עמדה על כך שיעקב הוא זה שיזכה בברכות, כפי שאמנם אירע לבסוף…
(וכן מבואר בחתם סופר ויש לפרש עוד טעם שיצחק רצה לברך את עשו בעוה"ז דהוא סבר עשו מכיר ערך תורה ומצות ויספיק ליעקב על התורה והעבודה כמו יששכר וזבולון אבל רבקה שהיתה מכרת את עשו ויודעת שאז לא יהי' אפשרות ליעקב לעבוד ה' וללמוד תורה שעשו לא יתן לו מעניני עוה"ז וזה עצמו הי' כוונת עשו במכירת הבכורה דהיינו קדושת הבכורה שהיא עבודת ה' שסבר שממילא כיון שעוה"ז בידו לא יתננו ולא יהי' לו אפשרות לעבוד ה' ויתבטל המכירה וכיון שרבקה ירדה לסוף דעתו לכך סבבה רבקה שיברך את יעקב בעוה"ז ואז יהי' יוכל לעבוד ה' כרצונו ויהי' תרוויי' בידו ולכך צעק עשו כששמע שאביו ברך ליעקב בעוה"ז ויעקבני זה פעמים שעי"ז נתאנה גם במכירת בכורה דסברתו הי' להוציא' מחלקו לגמרי ועתה אדרבה שניהם בידו: )
ולפי"ז א"ש ששאל תמיד כיצד מעשרים את המלח, כי מבלעדי זה לא היה מרמה בכלום, והראה שהוא מדקדק במצוות, ותמיד שאל את יצחק האם התחדש לו משהו בנושא זה או לא.
מסופר על רבי חיים לייב אויערבאך זצ"ל בספר קול חוצב (עמ' 52-7) כיצד סיכל תוכנית של רשע שמרמה ואומר שיעביר את הכסף לצדיק ובפועל הוא לוקח את הכל לעצמו, וז"ל על חכמת שנינותו של רבי חיים לייב אויערבאך מסופר רבות בפי תושבי ירושלים. כשר' שלום סיפר על פיקחות חותנו, היה מתלהב בצורה יוצאת מן הכלל. הוא הרבה לספר את העובדה הבאה:
"היה זה לפני עשרות שנים. הנהלת הסוכנות" החליטה לעצור את כל מגביות ה"חרדים" בחו"ל למען מוסדותיהם".
ראשי הסוכנות הציונית קראו את ראשי היהדות החרדית לאסיפה דחופה ותבעו מהם במפגיע להפסיק ולגייס כספים בחוץ לארץ [הם היו מעוניינים שהכסף יזרום רק דרך צינור אחד ויחיד] ה"סוכנות" נימקה את בקשתה בטענה שהיא זו שתפרנס את כל עולם התורה "אין ולא יהיה צורך לשגר שליחים לחו"ל, אנחנו נדאג לכל צרכיכם"
הנאספים כולם משני צידי המתרס – החילונים והחרדים – קיבלו את רשות הדיבור.
אחדים מראשי "ועד הישיבות" הודיעו נחרצות שהם יסכימו לבקשת ה"סוכנות" רק אם יקבלו לידם סכום של מליון לירות לשנה "אם נפסיק לשגר שליחים לארצות הגולה, זה יהיה הסכום שתאלצו לתת לנו" אמרו "ראשי הישיבות".
יהודי מראשי הציונות שהשתתף באסיפה נעמד על רגליו וזעם מכעס: "אתם לא מתביישים לתבוע סכום כזה גדול" קרא לעבר ראשי וועד הישיבות. הוא חירף וגידף בסגנון זול וגס: "קבצנים! שנורערס! וכו'.
הוויכוחים היו קשים מאד, ראשי הסוכנות מחד גיסא, ועסקנים יראים ושלמים מאידך גיסא התנצחו זה בזה.
רבי חיים לייב אויערבאך שהשתתף באסיפה ישב בשקט והמתין לתורו בסבלנות. הוא החליט לנפץ את עצם הרעיון שהסוכנות היא זו שתשלוט בכיפה. "החלטתי אני אשלם' לו כגמולו לאותו רשע וחצוף גלוי ראש" סיפר רבי חיים לייב [כששב מהאסיפה הביתה קרא לי: "ר' שלום! יש לי בשבילך סיפור מענין"… וסיפר לי את מהלך העניינים – אמר ר' שלום]
כשהגיע תורו של רבי חיים לייב לשאת דברים נעמד על עומדו בשלווה, ובכשרונו הגאוני החל את דבריו באיטיות כמונה מעות -עם סיפור [-משל] שהמציא על אתר. מטרתו של הסיפור היה להקהות את שיניהם ולהדגים להם בדרך רמז איך יראו "חיי הישיבות" כשיהיו זקוקים לחסדי ה"סוכנות".
אספר לכם סיפור. אמר רבי חיים לייב, ושקט השתרר בחלל: יש מקום ששמו "אלקסוט" זו עיר גדולה שמתחלקת לשניים – עלית ותחתית. המרחק בין אחת לשניה הוא גדול, כך שבאלקסוט העליונה היה חניון רחב ידים שם התאספו כל "בעלי העגלות" משם היו יוצאים בנסיעות כמה פעמים ביום לעבר העיר התחתית.
באלקסוט העליונה התגוררה אשה אלמנה ושמה שרה. לשרה היתה בת יחידה שהתגוררה בעיר התחתית ושמה חנה [חנה'לע – כלשונו] חנה'לע היתה קבצנית דלפנית עניה מרודה, ילדיה הילכו עם בגדים קרועים וללא נעלים לרגליהם. האמא
שרה נהגה לאסוף פרוטות קצובות ומפעם לפעם לשלחם לבתה חנה'לע.
הגיע ערב יום טוב. הלכה שרה ל"חניון" ומצאה שם את יענקל העגלון שממתין עד שהעגלה תתמלא בנוסעים, אז ייצא לכיוון העיר התחתית.
– שמע נא יענקל, אמרה שרה בקול רווי תחנונים, עשה לי חסד, אתה, הרי בין כך נוסע ללמטה, ומי כמוך יודע שיש לי שם בת, עניה. אפיתי בשבילה תבנית לחם טרי עגול, אהיה נא יהודי טוב, ותעביר לה את זה. תחיה את נפשה בחג.
– טוב, שרה, למענך, בשבילך! תביאי ואני אקח.
– אבל יענקל, לחם יבש תיקח בשבילה?! – איזה טעם יש ללחם יבש, הכנתי בקבוק מלא חמאה, אם היא תאכל לחם עם חמאה (מיט פוטער) אז יהיה לה טוב על הלב.
– שרה! עד שהצלחתי לדחוף כאן לחם כזה גדול איפה כבר יהיה לי מקום לעוד בקבוק חמאה?
– יענקל, אל תהיה כזה, תעשה מצוה, תרחם עליה, תדחוף את זה בצד ותסתדר.
– (בצעקה) די, תחפשי לבד מקום! נו כבר! תכניסי את החמאה כאן ליד הלחם וחלאס. חלפו חמש דקות, העגלה כבר התמלאה בנוסעים, יענקל התיישב, ועוד רגע קצר יוצאים לדרך. לפתע שוב הגיחה שרה מהרחוב הסמוך וקראה: "יענקל, רגע! אוי גיוואלד, איזה טעם יש ללחם עם חמאה לבד, הנה עשיתי גבינה טובה וטעימה לכבוד יום טוב, חנהלע שלי תאכל לחם, חמאה וגבינה, אוי, התרגשה שרה, כמה שתחיה את נפשה השבורה, יהיה לה משהו לכבוד החג, והתפרצה – בבכי – של התרגשות מהול בכאב.
– שרה את כבר מבלבלת לי את הראש, תקחי את הכל בחזרה וגמרנו, מה את רוצה ממני??!
– יענקל, אל תהיה קשה כאבן! תרחם עלינו, אתה מבין לבד כמה זה חשוב, אל תהיה רשע! בבקשה…
– מה את רוצה ממני תזרקי פנימה וגמרנו.
תהי' מבורך, תצליח, שיהיה לך ולמשפחתך כל טוב, בירכה אותו שרה בכל ליבה.
כשכבר התחיל ליסוע יצאה שוב בריצה ואמרה יענקל! יענקל! מה יעזור לחם לאשה מסכנה שאין לה נעלים בשביל הילדים, קח בבקשה שלושה רובל ותתן לה. ברכות יחולו על ראשך.
טוב יענקל הסכים. לזה, לכסף, היה לו מקום… הכניס את הכסף לכיס ויצא לדרך.
חלפו ימים. יום, יומיים, שלושה, יענקל נסע הלוך ושוב עשרות פעמים. "בוודאי עשה את השליחות על הצד הטוב ביותר" הרהרה שרה.
צהרים בהיר לאחר החג, שרה מקבלת מכתב ספוג בדמעות מבתה: "אמא מה קרה?, שכחת שיש לך ילדה בקרבת מקום? אין לנו בגדים ונעלים, אין לנו מה לאכול ולא שלחת לנו מאומה"… .עיני האמא חשכו ראשה הסתחרר, הבינה שקרה משהו. ויצאה לרחוב, חיפשה את יענקל בסערת רוח, מצאה אותו במקום הקבוע ליד העגלות:
– יענקל! רשע, גזלן, מה עשית לי? הרגת אותנו לגמרי, אוי לך! מה קרה עם המשלוח שנתתי?…
– מה הצעקות, וואס איז געשיין? שאל יענקל בשלווה, והיא בוכה: אפיתי לחם עשיתי חמאה וגבינה!! שלושה רובלים, איפה??? – – –
– מה את צועקת?
– מה פירוש מה אני צועקת?, אתה לא מתבייש?!!
– רגע, תשמעי, רגע רגע, חכי אני יסביר לך מה קרה. מסביר יענקל ברוגע מכעיס.
– מה חכי, תראה מכתב!!! דם יורד מליבי! אתה לא מתבייש?! תיראה איך שהיא מסכנה בכל מילה שבמכתבה!
– תשמעי אותי. שקט. שקט… אמר יענקל ושם שתי עיניים חדות והתחיל את דבריו: "שרה! מה אני יגיד לך הלחם הטרי שלך, שאת בעצמך אפית, מה אומר ומה אדבר – ידים של זהב יש לך, אה אה, אין לשער!
– מה?? תעזוב אותי! עם הסיפורים על הלחם הטעים שלי, אתה בא לזרות מלח על הפצעים שלי, מה אתה צוחק ומתבדח?!!
– שרה! ידים של זהב, מה אני יגיד לך, לא להאמין. גם החמאה מיוחדת.
– מה? אכלת את זה? רשע! צווחה האם הבוכיה.
– רגע. לא. תמתיני בסבלנות אני אספר לך הכל: את זוכרת ביום שנסעתי, וודאי את זוכרת, היה זה יום חם במיוחד, השמש יקדה מלמעלה והחום היה נורא. באמצע הדרך התחלתי להרגיש רטוב ליד הרגלים…
– תפסיק לספר לי סיפורים, בוער לי הדם ואתה מספר "מעשיות".
– סבלנות, שיהיה לך קצת סבלנות, ואז תביני הכל: התכופפתי לחפש מה קרה לי, מה רטוב שם, וראיתי שהבקבוק נסדק, החמאה שהיתה בו נמאסה, גולשת ויוצאת החוצה. החמאה שאת עשית. ממש "בל תשחית" – – –
– אני מבינה טוב מאד, אבל כפרה על החמאה, והסיפורים שלך, רק תגיד לי כבר מה עם הלחם שאפיתי!
– חכי אני יסביר לך: מחייך יענקל בסבלנות. הרי חבל על כזו חמאה, ממש חבל, נכון שחבל?! אז לקחתי חתיכה קטנה מהלחם טבלתי אותה בחמאה שנשארה והכנסתי לפה, אבל את הרי צודקת, לחם עם חמאה איזה טעם יש לזה, לכן לקחתי קצת גבינה… מה אני יגיד לך שרה, קיבלתי ממש תאבון גדול, כאלה ידים של זהב, אפית לחם בטעם נדיר ביותר… שכחתי מעצמי לגמרי – כזה לחם – ומרוב שהייתי שקוע באוכל הטעים לקחתי פרוסה אחרי פרוסה ועוד ועוד… שרה מרטה את שערות ראשה וצעקה לעצמה: "גיוואלד. טוב, כפרה על הלחם, החמאה והגבינה שנתתי למשוגע הזה אבל מה עם הרובלים? נתתי לך שלושה רובל איפה הם? שאלה בבכי.
– נתן עליה יענקל מבט לגלגני: שרה, ועוד מה את חושבת לך שכל הסיפור הזה לא שווה כסף. שאני יוביל את כל זה בחינם?!…
סיים רבי חיים לייב את נאומו. התיישב על מקומו.
הנאספים כולם שהבינו את הנמשל העלו חיוך על פניהם, חלקם פרצו בצחוק, והאסיפה התפזרה.
(ע"פ מאמר הרב פנחס זרביב שליט"א בספרו למעשה)