הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן
מראות ככלי שרת
שעת ערב מאוחרת. בבית הקטן בעיבורה של בני ברק דולקים האורות כביום. הבית, ביתו הפרטי של כלל ישראל, הוא מעונו של מרן הגאון רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל, 'הסטייפלער', כפי שהוא כונה בפי כל, על שם עיר מוצאו, הורונסטייפל שבאוקראינה.
קשור הייתי בלב ונפש ל'סטייפלער' זצ"ל ונועץ עמו רבות. נהגתי לעלות רבות לביתו שהיה תל תלפיות לשאול דבר ה' זו הלכה. פעם אף חרג מגדרו והעניק לי מכתב גלוי ואוהב, בו תיאר את פעולותי למען אחינו בני ישראל כ"מקדש שם שמים ברבים". אשרי חלקי.
ליד דלת הבית אשר לא פסקה מלסוב על צירה, עמדה קבוצת בנות שבאו לכאן ורצו להכנס לפני ולפנים, לקיטונו הצר של ה'סטייפלער' שהיה כולו תורה, להתברך מפי קודשו.
אנשי הבית הסבו את תשומת לבן של הבנות כי הרב אינו מקבל נשים. הן התאכזבו קשות והתקשו להיפרד מהבית. הן פנו שוב ושוב בדמעות וסיפרו לבאי הבית כי הן רק מבקשות ברכה למציאת זיווג הגון. "רק יברכנו הרב ונצא מחדרו".
ראיתי את אמונת החכמים התמימה והזכה הבוערת בעצמותיהן, רחמיי נכמרו עליהן ופניתי להרגיען. שאלתי אותן, מהיכן אתן. הן השיבו לי כי הן בנות המגוררות בערי הפריפריה, לומדות ומתחנכות במוסדות 'אור החיים' והן באו הנה כדי להתברך מפי הרב.
הצעתי להן כי כל אחת תכתוב את בקשתה אל הרב על דף ואני אשתדל להעביר לרב את בקשתן ומשאלת לבן. נעמדו כולן ורשמו את בקשותיהן האישיות מה'סטייפלער'. באמונה תמימה וזכה שיגרו באמצעותי את ה'קויטלא'ך' שלהן אל הקודש פנימה.
נכנסתי בלאט אל חדרו של ה'סטייפלער'. אותו חדר שהכיל בקשותיהם של כלל ישראל וצרות צרורותיהם. אותם כתלים שספגו אל תוכן שעות של תורה, עבודת ה' וגמילות חסדים באופן מופלא, והיו גם עדים לבכיות, ולזעקות שבר, לדמעות, כמו גם לחיוכים ולאנחות רווחה של העומדים בתור המתברכים מפי רבן של ישראל, זכותו תגן עלינו.
אני מתקרב אל ה'סטייפלער' ומצביע על שקית ה'קויטלאך' אותם אני נושא בידי ומסביר כי אלו נשלחו על ידי בנות הלומדות כאן בבני ברק, אך ה'סטייפלער' מבקש לסלק על אתר את הפתקאות מעל שולחנו, כי כן דרכו הייתה בקודש, היה מתרחק מן הכיעור ומן הדומה לדומה. לא די שלא נכנסו נשים לפניו בחדרו, אף לא הביט בצורת כתב ידן.
*
עמדתי חסר אונים בחדרו של ה'סטייפלער'. הייתי בדילמה קשה. מחד, הבנתי את הקפדתו של הרב בגינוני הקדושה שלו. מאידך, חשתי החמצה גדולה. הבנות כל כך התכוונו בכנות לכך. הן באו באמונה תמימה. מה גדולה תהיה אכזבתן לשמוע כי הרב לא העיף ולו מבט על תכריך פתקאותיהן ומשאלותיהן.
התכופפתי אל הרב ואמרתי לפניו שבפרשת ויקהל מסופר כי בעת הקמת המשכן נדרשו בני ישראל לתת מחפציהם לבניית המשכן. גם הנשים נרתמו בהתלהבות והזדרזו להביא את מראות הנחושת האישיות שלהן עבור המשכן.
אמנם משה רבנו לא אבה לקבל אותן, כי לטענתו אין זה מן הראוי להשתמש באוהל מועד במראות העשויות לקישוט. אבל הקב"ה לא הסכים עמו והורה לו לקבל מהם, וכדברי חז"ל: "אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים".
המראות שימשו את הנשים בשעותיהן הקשות וגם במצבים הקשים של שפלות מצרים על מנת להקים דור חדש, אור מתוך האופל. לכן זכו ודווקא כלי זה המשמש לקישוט יהפוך לכלי המקדש.
וכמו לא היה דך בכך, חז"ל אומרים לנו שהנשים הביאו נדבתן האחרונות לבסוף אבל זה הפך להיות כלי השרת הראשון אשר בו מתקדשים הכהנים עם תחילת עבודתם בבית המקדש. הכל בזכות מסירות נפשן של הנשים.
*
רכנתי ואמרתי ל'סטייפלער', מדובר כאן בבנות שמגיעות מבתים מסורתיים, מכל יישובי הארץ. הן עברו במסירות נפש דרך ארוכה רצופה נסיונות רוחניים בדרכן לסמינר בבני ברק. מטרתן אחת ויחידה: להעמיד דור של יראי אלוקים, אוהבי השם ולכך הן מבקשות ברכה לזיווגים הגונים ולהקים בתים נאמנים בישראל.
כשמוע ה'סטייפלער' דבריי, נשא לעברי את עיניו הקדושות והורה לי להניח את פתקאות הבנות על הכוננית. ראיתי את הרצינות בעיניו של ה'סטייפלער' וידעתי כי זה רגע מכונן ופעלתי ישועות לבנות.
ה'סטייפלער' התכופף והוציא מתחת לשולחן מפה צחורה, מסרה בידי והורה לי לכסות עמה את צרור ה'קויטלאך'. או אז הניח את ידיו הקדושות על המפה והרעיף עליהן ברכה נאצלת:
"רבונו של עולם מלא כל משאלות לבן לטובה ויזכו לכל הברכות".
(בקהילה כ"ג אדר תש"פ)
1/127