יש בחייו של תלמוד-תורה מצוי, הרבה ימים מרגשים. ישנו היום המרגש של "שלום כיתה א'". היום הראשון, העיניים הבורקות של הזאטוטים, ההקשבה הילדותית והתמימה, והכל מתוך משובת בוסר לקראת הזרימה לתוך הנהר הגועש של עולם התורה והמצוות.
יש למשל את חגיגת סיום פרק "אלו מציאות" של תלמידי כיתה ד'. יש את מסיבת חנוכה הססגונית עם הדרשה הכובשת של ראש הישיבה האורח, ואת קרנבל פורים רווי הפרסים והתחפושות. יש גם את מסיבת סיום השנה, עם ילדי המקהלה המתוקים הכובשים בקולם הצייצני את ליבם של ההורים והאורחים.
אולם קהל קדוש, הכל משמח והכל פורח, אלא שישנה שמחה חגיגית אחת, שעולה על כל הנ"ל. מסיבת חומש. הטקס בו מעניקים המנהל ומחנך הכיתה את החומש לילדי כיתה א', עולה עשרת מונים על היום הראשון בתלמוד תורה, ועל שאר סיומי המסכתות ומסיבות הסידור.
מדוע? הו, הו, לכל ילד יש הסבר אחר מדוע מסיבת החומש הותירה בו חותם בל יימחה למשך כל שנות חייו. הלוא בינינו לבין עצמנו, אין חולק שהחומש יהיה זה "בראשית" או "שמות", חופן בחובו את האור האלוקי המפכה באותן נשמות זכות, ודרך היכרותם – עם האבות והאמהות, השבטים משה רבנו ומתן תורה – סוללת להם חופנים של אצילות רוחנית עליונה. הקשר הנפשי לחומש האישי, לחן הקורן של המילים המנוקדות המודפסות, טעמו של רש"י ראשון, בונים לזאטוטים את בניינם הרוחני עדי עד.
***
מנהל תלמוד התורה "שירת התורה" הרב חיים נדב שריקי והמלמד המסור של כיתה א' הרב אבריימי גולדבלום הגיעו בשעת אחה"צ למרכז הקניות השכונתי ותפסו שתי עגלות. ומכאן ואילך התחיל המסע הגדול של איסוף הממתקים בכל מכל כל. שהרי סוד גלוי וידוע לכל תינוק של בית רבן, שממתק נותן חשק ומוטיבציה נוספת להשקיע מאמץ ללמוד בשקידה, להבין, ולהצליח.
כולו מחמדים, וחיכו ממתקים.
סוכריות צבעוניות, על מקל, ולא על מקל.
ופלים מצופים, גליליות, במבות וביסלי.
שוקולדים ממולאים בכל מיני מגדים ותופינים.
ארגזים ובהם פחיות שתיה, טרופיות, ושאר מיני משקאות ערבים לחיכו של כל דרדק מצוי.
שתבינו חברים, מסיבת חומש בתלמוד תורה "שירת התורה", זה ארוע שלא שוכחים עד זיבולא בתרייתא. לא ההורים שוכחים, ובטח ובטח שלא הצורבים הקטנים.
וכמובן מעל כל ערימות הממתקים ניצבים להם הפרסים היוקרתיים. שעונים, כדורים, קרטוני משחקים, צפצפות, מכוניות אלקטרוניות. מה לא?
ב"שירת התורה" ישנן – בלי עין הרע – שלוש כיתות בכל שיכבת גיל, ובסה"כ כ-100 ילדי כיתה א' פוקדים מדי בוקר את התלמוד תורה וצוללים לעולם התורה, ופיהם אומר שירה ותפילה.
***
התור ארוך כמו הגלות, רוטן המנהל הרב שריקי, לאוזנו של המחנך הדגול הרב גולדבלום.
"לא נורא" מנחם אותו גולדבלום. "היו גם תורים ארוכים מאלה ויכולנו להם, ובכלל ידידי הרב שריקי, מאז ומעולם ראיתי בתורים הארוכים בדואר, בבנק או במרכז הקניות, נסיון מוסרי מן המעלה הראשונה. תור ארוך הוא ממש בית ספר לסבלנות, לויתור, ואפילו לעשיית חסד לכאלה שאינם עומדים בקצב הכנסת המוצרים לשקיות...
לפניהם בתור – מול עגלה צנומה למדי שהיו בה בעיקר חפיסות סיגריות וכמה בקבוקי שתיה קלה – עמד איש נמוך קומה שמנמן ומקריח, בן 50 לפחות, שעל אפו הנשרי מונח זוג משקפיים לא הכי מהוקצע. הרבנים החרוצים הבחינו שהאיש הזה מטה אוזנו לשיחתם, ומפעם לפעם מציץ – כמו בלש סקרן – בעגלות גדושות הממתקים שהם מסיעים אט אט לעבר הקופאית.
"השיחה בינינו מעניינת אותו מאד. אני לא מצליח לתפוס, למעלה מ-10 דקות, שהוא מגלה ענין בתופינים של מסיבת החומש שלנו שתערך מחר. הפלאפון שלו צלצל בלי סוף והוא השתיק אותו פעם אחר פעם, ולא ענה לאף שיחה".
אולי הוא חושב שאנחנו יצורים מעולם אחר, גיחך הרב גולדבלום. אתה יודע שהחילונים השמאלנים, בעיקר אלה שיש להם אף נשרי וקרחת, לא מסמפטים אותנו במיוחד, בגלל הזקן, הציציות והכיפה הענקית השחורה. אנחנו כמו חץ בעיניים שלהם.
"כן, אתה צודק" לחש שוב הרב שריקי "אני מצליח לקלוט בעיניים הנוצצות שלו, ברק של בוז וזלזול כלפינו. הוא מעיף מבט חודר בעגלות הממתקים, כאילו גנבנו אותם. חסר לנו שיזעיק משטרה. מאיפה צץ לנו הטיפוס המשונה הזה??? שיתעסק עם עצמו, מה הוא תוחב את אפו לשיחה בינינו... מה יש לו מהממתקים?
***
השניים היו סקרנים ותמהים עד תנוכי אוזניהם.
כעבור 10 דקות נוספות ניצב השמנמן המקריח מול הקופה, והתחיל להעמיס את בקבוקיו וחפיסות סיגריותיו על הדוכן מול הקופה.
"תסלחו לי רבותי" הוא פנה לפתע לעברם של שני הרבנים "תסבירו לי בבקשה בשביל מה הכמות האדירה הזו של הממתקים. אני טעון בסקרנות...
גולדבלום את שריקי כמעט בלעו לשונם. הקול של השמאלן הזה היה דווקא נעים לאוזנם, ולהפתעתם לא ניכר בו אפילו נימה דקה מן הדקה של ציניות מרושעת. עיניו חייכו בטוב לב ובקעה מהן סקרנות ילדותית כמו של ילד בן 5.
"הא, כן" אמר הרב שריקי "אתה לא תבין, אבל מחר בבוקר אצלנו בתלמוד תורה "שירת התורה" חוגגים את מסיבת החומש... מעניקים לילדי כיתה א' את חומש בראשית... אתה מבין, הם לומדים תורה, וגם מחלקים להם ממתקים ופרסים שיהיו שמחים...
"הו, כן, אני מבין מאד", השיב השמנמן. "לא נולדתי אתמול, אני יודע בדיוק מה זה מסיבת חומש, אתם אולי מוכנים להכניס אותי שותף למסיבה?".
"כן למה לא?" השיב הרב גולדבלום.
"אוקי" אמר האיש, תעמיסו על הדוכן את כל ארגזי הטרופיות, שקיות הבמבה וגם את הפרסים. אני משלם...
גולדבלום את שריקי, בלעו לשונם. הוא משלם? מה זה עלה במוחו? מנין נוצצת בו רוח הקודש? מה לאיש המשונה הזה ולמסיבת החומש שלנו?
הקופאית העבירה את כרטיס האשראי של האיש, והוא הניח את הממתקים מעבר לקופה.
"כבוד הרבנים, שמי מושיק גרנות. אם תצטרכו עוד כמה דברים בשביל מסיבת החומש שלכם, אני לשרותכם. הנה כרטיס הביקור שלי... אתם תסלחו לי, אני אולי קצת חוצפן, אבל זה יהיה הגיוני ובסדר שגם אני אבוא למסיבת החומש, אני מבטיח לא להפריע...
"כן, כן.. למה לא" גמגמו השניים.
"תודה, רק אימרו לי מה הכתובת".
"רחוב יהודה הנשיא 36 שכונת שבטי ישראל" המשיכו השניים.
באיזו שעה להגיע?
"בעשר וחצי" זמזמו הרבנים נבוכים עד למעלה מגבותיהם.
"תודה, באמת תודה שזיכיתם אותי ליטול חלק במסיבת החומש, הו, הו, כמה שאני מתגעגע לרגע הזה..." אמר אדון גרנות, נפנף להם לשלום ודחף את עגלתו לעבר מגרש החניה.
***
גולדבלום את שריקי גרדו פדחתותיהם במבוכה. מאיפה נפל עלינו הגרנות הזה? איך בלי ניד עפעף הוא שילם 1,150 ₪ על הממתקים והפרסים? איך לא דנו אותו לכף זכות? מה מניע אותו ליטול חלק במסיבת החומש, מה הוא ילדון בכיתה א'?
"רבותי הרבנים" ביקשה הקופאית "תתעוררו".
***
למחרת בשעה 10:15 בבוקר, נכנסה למגרש החניה שממול תלמוד תורה "שירת התורה" מכונית מרצדס מהודרת, חלונותיה אפורים ווילונות משתלשלים מסתירים את הנעשה בתוכה. הנהג הנמרץ פתח את הדלת האחורית ממנה יצא מכובדנו אדון מושיק גרנות לבוש מכנסיים קצרות, חולצת משבצות קיצרת שרוולים ולרגליו כפכפים. אין ספק, האיש הוא אנטי-תזה לפורמט של מנהל עסק רציני. לא חליפה, לא עניבה, לא חפתים. משונה? בהחלט! אבל זה מה שיש.
מי כבודו? שאל השומר החביב שרוליק שנידמן.
"אני לא כבודו" ענה לו מושיק גרנות. "אני מוזמן למסיבת חומש של כיתה א'" השיב האורח המוזר, ומה שנותר לשומר זה רק להביט בו משתאה ונבוך.
גרנות שלף מכיסו את הכיפה הלבנה והמקומטת שלו, הידק אותה חזק על קרחתו וביקש מהשומר לפתוח את השער.
רגע כבודו, נבהל שנידמן השומר, אני מרים טלפון להנהלה לבדוק אם מכירים אותך.
דמותו התמירה של המנהל הרב חיים נדב שריקי נעה בזריזות לעבר שער ביה"ס. השומר פתח את השער רק לאחר שהרב שריקי הנהן בראשו, ואז בצעדים זריזים נכנס גרנות פנימה. לחיצות היד החמימות, והטפיחות ההדדיות על השכם, שיכנעו את שנידמן השומר, שאכן מדובר באורח מכובד ותעיד המרצדס על כך, אבל גם מוזר למדי, יעידו הכפכפים והמכנסיים הקצרות. "נו מילא" הפטיר שנידמן.
***
הרב שריקי הושיב את מושיק גרנות בשורה הראשונה לימינו. המחנך המסור הרב אבריימי גולדבלום אף רץ להגיש לאורח כוס אורנג'דה תוססת... ונדמה היה לו שאיזו ברכה שברירית "שהכל נהיה בדברו" הובלחה מפיו. מענין.
הו, הו, היתה זו מסיבת חומש לעילא מן כל ברכתא. מחנך א' 2 הרב שמעון דוד אורטל ניצח בידיים אמונות על מקהלת הזאטוטים שהפליאו לרגש בקולם הדקיק גם אבות קשוחים. "טובה תורה מכל סחורה..." הם שרו בעיניים עצומות. "אשריכם אשריכם אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם... אביכם שבשמים".
היי היי, עיניו של מנכ"ל חברת היבוא "גלובוס-טופ" היו מרותקות לעבר הקטנטנים, ידיו היו שלובות זו בזו, והרב שריקי הבחין שהוא במתח עצום.
"ואומר ואומר מקווה ישראל השם" זימרו ילדי החמד כשהם מרימים את הכתרים שעל ראשיהם, ומניפים ידיהם אל-על. "אביכם שבשמים מטהר אתכם".
אחר כך עלה המנהל הרב חיים נדב שריקי לבמה. הוא ליטף את ילדי המקהלה בלחייהם. נשק לכמה מהם וניגש למיקרופון: "הורים יקרים, אבות טובים ואמהות נפלאות, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. מסיבת חומש הוא כמו יום מתן תורה... יום קדוש המשמח את אבינו שבשמים ומהווה סנגוריה על כלל ישראל. כאן המקום והזמן להודות לכם הורים נכבדים על ההשקעה העצומה שלכם בחינוך ילדיכם. על החמימות, האכפתיות, האהבה, ובעיקר על שיתוף הפעולה עם המחנכים וההנהלה. כדי להצליח בחינוך – נטיעות קדושות אלה – יקירי, צריך לחבק ולנשק אותם בבחינת "ישקני מנשיקות פיהו", צריך לעקוב אחריהם בבחינת "עיני השם צופיות". אני חש חובה מוסרית נעלה לשמח אתכן אמהות יקרות, על המסירות היומיומית להאכיל ולהלביש את צעירי הצאן, ולהביאם לכאן שבעים, שמחים ונטולי דאגות, לקראת עוד יום של עמל תורה...".
הרב שריקי הבחין לפתע שמושיק גרנות הרכין את ראשו. "ועכשיו יעלו לכאן תלמידי א' 1 לקבל את החומש...".
לאחר הענקת החומשים עלתה שוב המקהלה המתוקה ובקולות של מלאכים הסתיים הארוע בשיר המרגש וסוחט הדמעות (שכתב והלחין המחנך הדגול אבריימי גולדבלום) "אמא, תודה לך".
הרב שריקי והרב גולדבלום שמו לב שאדון מושיק גרנות החוויר... ועם אצבע יד ימינו הוא מנגב את העיניים. "אין ספק" הרהרו "הבן-אדם מרוגש כמו ילד קטן...".
***
לאחר הארוע, הוזמן מר גרנות לחדר המנהל. שלוש כוסות קפה שחור הונחו על השולחן, ואז לאוזני הרב שריקי והרב גולדבלום פתח משה גרנות, איש העסקים את סגור ליבו.
"שמתם לב שאני נרגש כמו תינוק... יש בי צורך עז להיחשף בפניכם, כי אני מרגיש שאתם אנשים טובים, מחנכים דגולים שעושים מלאכתם נאמנה, ואני מודה לה' שהכרתי אתכם. בזכותכם חזרתי היום 44 שנים לאחור. מושיק גרוסנר, ילד בן שש, שיש לו אמא טובה ונפלאה, כמו בשיר הסיום של המסיבה. ילד חביב וטוב, שיש לו אמא חמה ואוהבת, שרוצה שמושיק שלה יהיה גדול בתורה. והיא דואגת כל בוקר לכוס קקאו בשבילו, סנדוויץ, ארוחה חמה בצהריים, מתנות, וחיבוק של אם אוהבת, אשה עגונה שמגדלת שני ילדים קטנים בבית קטנטן בשכונת עוני. אמא שלוחשת לי באוזן: אבא הלך רחוק, אולי הוא יחזור אבל אתה מושיק תהיה צדיק, תלמיד חכם, ילד שעושה כבוד לכל אדם וגם לקב"ה. "אני מדבר איתכם ושומע את אמא לוחשת לי... אשה צעירה, עניה, נטושה, סובלת, אבל עם יראת-שמים בשביל להדליק אור בארץ גדולה. כשסיפרתי לה שבשבוע הבא יש לנו מסיבת חומש בביה"ס, היא רצה לקנות לי בפרוטות שנשארו לה, נעלים חדשות, חולצה חדשה, עניבת פרפר חדשה. "אתה מלך" אמרה לי אמא "אתה כמו משה רבנו, מקבל תורה".
"באותו בוקר של המסיבה, היא הלבישה אותי כמו נסיך והבטיחה כמובן להגיע בזמן. בשעה 11:00 הגיעו ההורים, ולפתע הבחנתי בדודה פרידה אחות של אמא, נכנסת לכתה ומתיישבת. היא נראתה לי מוטרדת, ואני הייתי סקרן לדעת מתי תבוא אמא. דודה פרידה חייכה לעברי חיוך מאולץ, והלב הקטן שלי ניבא רעות. אמא לא הגיעה למסיבת חומש וכל השעה הארוכה הייתי מודאג ומיוסר. כשהמנהל העניק לי את החומש וליטף את שערי, הבטתי בעיניים שואלות לעבר דודה פרידה "איפה אמא?", אבל היא התעלמה ממני... אחרי שהכל נגמר, היא ניגשה אלי חיבקה אותי ואמרה בוא ניסע מושיק.
"אחזתי בידי את החומש החדש ונכנסתי עם דודה פרידה בשערי בית החולים. אמא היתה מחוברת למכשירים, צבע פניה חיוור ומבהיל. הרופא הסביר לי שאמא נפגעה ממכונית חולפת ואם ירצה השם היא תבריא. הצגתי בפניה האטומות את החומש. דיברתי אליה. ניסיתי לעניין אותה בנאיביות של ילד. כמעט כל יום לקחו אותי לבית החולים, ודפדפתי מול עיניה העצומות למחצה בחומש שלי.
"אחרי חודש אמא נפטרה, ורשויות הרווחה העבירו את אחותי ואותי למשפחה "דתית". מהר מאד נעלמו הפיאות והתפילות ותוך מספר שנים הייתי נער חילוני לכל דבר. לאחר שחרורי מהצבא נכנסתי לעסקים, וכיום אני מנהל את חברת היבוא הענקית "קוסמוס טופ". אני יודע שאני עשיר בכסף, אבל עני ברוח. יש לי בלב צלקת בת 44 שנה, על כך שיום שהיה צריך להיות המאושר בחיי, הפך לטרגדיה, ותמיד כשאני נתקל באנשים חרדים, אני חש צביטה של חרטה, ואומר לעצמי, מושיק אתה היית צריך להיות אחד מהם וכמה חבל שהזכות הזו חמקה מבין ידיך.
"אתמול במרכז הקניות כששמעתי אתכם משוחחים על מסיבת החומש, הרגשתי שאני מוצף געגועים לאמא שלי, לחברים הצדיקים שלי מכתה א' שנעלמו לי... ולכן ביקשתי שתזמינו אותי, כדי שאזכה למלא את החלל שבקרבי. ואכן כך, זכיתי בחוויה מלאת הוד ותפארת. יהיה לי לכבוד לאמץ את ילדי התלמוד תורה, ולעמוד לימינכם בכל פרוייקט רוחני שתרצו להפיק. אני מוצא בשניכם חברים של אמת..." סיכם מושיק גרנות.
שריקי את גולדבלום לחצו ידיו בחום רב. "זו זכות גדולה בשבילנו שיהודי חם כמוך ישמח תינוקות של בית רבן, אבל תעשה לנו טובה, עם כל החביבות והנדיבות והחברות בינינו, אנחנו נזמן אותך אלינו, אבל אנא, אל תגיע עם מכנסיים קצרות וכפכפים... זה לא מתאים".
גרנות חייך בטוב לב. "אני איתכם לכל אורך הדרך, קיבלתי את ההערה. האמינו לי, רק היום קיבלתי חומש. תנו לי יד כדי שאצליח לעלות לכיתה ב'. תנו לי יד".
שריקי את גולדבלום נתנו לו יד.
1/180