"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (במדבר כ"ז, י"ח)
חידוש ב"התגבר כארי" ל"עבודת הבוקר"
כשלמד פעם את דברי השו"ע בתחילת סימן א' של חלק אורח חיים בשו"ע וקרא את דבריו: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר", שאל רבינו, מדוע מדמה זאת המחבר לאריה דוקא, יותר מכל שאר החיות. השיבו, שאולי נובע הדבר משום שהאריה הוא חיה מהירה ולא לחינם רכש את שמו כמלך האריות.
אך רבינו דחה זאת מכל וכל, באומרו שכל מי שראה אריה שהינו עצלן שאין כדוגמתו, מסוגל הוא לרבוץ בתנוחה אחת שעות על גבי שעות מבלי לזוז, לכן לא הגיוני שהמחבר ירצה לדמות לו את שעת קימתנו עם שחר. אלא שיש לו לאריה תכונה מיוחדת, שלמרות עצלותו, כשהוא מזהה טרף בסביבתו, הוא מתגבר על עצלותו ומזנק לעברו במהירות אדירה בכל כוחותיו. זה מה שבא השו"ע ללמדינו, שלמרות שכאשר אנו ישנים בלילה אנחנו במנוחה, כשמגיע השחר ואדם פוקח את עיניו ורואה מסביבו את העולם, מקום עבודת השי"ת, עליו להתגבר כארי ולזנק בכל הכוחות לקראת עבודת היום.
דבר זה ראו אצלו בעליל, בכל יום היתה עבודת השם שלו בהתחדשות, מיד כאשר התעורר התגבר כארי, השליך בשתי ידיו את השמיכה מעליו, כאשר לפעמים יצאה השמיכה לגמרי מהמיטה והזדרז ליטול ידיו, לברך ברכות התורה ולגשת לשבת בכסאו ללמוד, אפילו בשבועות האחרונים לחייו כשהיה חלש מאוד וכמעט לא דיבר, כאשר שמע את המילה נץ, מיד קפץ והתיישב על המיטה.
ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי
מי שהתבונן בהנהגותיו ראה איך היו עיניו תמיד פתוחות להזדרז בכל מצוה ממצוות השם לקיימה בשלימות, עם כל פרטיה ודקדוקיה. בראש ובראשונה ראו זאת במצוות תלמוד תורה ששקולה כנגד כל, כפי שהארכנו לספר בפרקים הקודמים איך קיימה בהידור הגדול ביותר, במצוה זו מלבד עצם ההידור בה עצמה, ראו את שיקול הדעת ששקל כל דבר אחר, כולל מצוות אחרות שכן אם לימדונו חז"ל ששקולה היא כנגד כל המצוות, כל המבט עליה שונה כמבואר בהלכה איך לשקול משקל כל מצוה ביחס אליה, בפרט כשהתייחס להנהגת בן תורה שזוכה לשבת על התורה והעבודה, ממילא כל הגישה למצוות תלמוד תורה אחרת לגמרי.
חז"ל אמרו (הובא במס"י פ"ד) "כל מעשיהם של צדיקים בזריזות", צדיקים שיודעים לנצל חיי עולם הזה ניכר הדבר בזריזות מעשיהם. כשראו את רבינו בדרכו לישיבה ללמוד או להתפלל או כל מעשה מצוה אחר, ראו תמיד את הזריזות מופלאה, בעיקר היה הדבר בולט כאשר היה מגיע מביתו בשבתות, כל הליכתו היתה זריזה, אבל החל מהמקום שרואים את היכל הישיבה (ליד מעון ההורים נוה שמחה) היה רץ ממש, היה זה מחזה מופלא, שהיה סמל לכל אישיותו שהיתה כולה רדיפה תמידית לעשות רצון השי"ת. כך היה גם בשנות זקנה ושיבה מופלגים למרות כל הציציות ששקלו משקל רב, נהג כך.
דבר זה היה בולט מאוד, אך מי שהביט בכל הנהגתו תמיד היא היתה בזריזות רבה. נהגו הוותיק רבי אסא ויטו סיפר שביודעו את זריזותו להיכנס לישיבה, היה עוצר לו בפתח הישיבה ומיד פתח לו את הדלת ורבינו יצא בזריזות גדולה לישיבה לסדר הלימוד או לתפילות, ורק לאחר מכן התפנה רבי אסא להחנות את הרכב, כאשר פעמים רבות ההבדל היה של שניות, אך אצל רבינו שניה קודם זה אחרת לגמרי. גם דרכו מחדרו בהיכל הישיבה לחדר השיעורים בקומה העליונה של בנין הישיבה היתה תמיד בהליכה מהירה ונמרצת.
***
זהירות מאיסור גזילה
אברך סיפר שכאשר נכנסה אשתו לעבוד בבית ספר מסוים, ביקשו ממנה שתצהיר שהיא עובדת שעות נוספות ותקבל פחות כי היו זקוקים לכסף להוצאות קטנות. נכנס האברך לרבינו ושאל את השאלה. למשמע השאלה יצא רבינו מגדרו וגער בו בקול, אינני יכול אפילו לשמוע כאלו שאלות. לאחר מכן אמר לו, אמנם אינך אשם, הרעיון אינו שלך, אך שאלו בנעימות: מה דעתך, האם החפץ חיים היה עושה זאת? מהיום תקח לך כלל בכל שאלה שתתלבט, תשאל את עצמך האם החפץ חיים היה עושה כך!
הזהירות מאיסור חילול השם
זהירות מיוחדת נזהר מחטא חילול השם, הוא הקפיד תמיד שלא יצא ממעשהו ומהנהגתו ולו שמץ של חילול השם. עד כמה היה ירא מלהיכשל בחטא זה, ראו כאשר הזכיר בשיחות את דברי הגמ' (יומא פו) "היכי דמי חילול השם… רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסיגנא ארבע אמות בלא הרהור תורה ובלא תפילין" וכשהזכיר זאת פרץ בבכי. ראו עד כמה חשש מחטא זה, ואפילו בדברים שאמור היה לחשוב שבזה הוא מיוחד מבני דורו ואולי דווקא בדברים אלו, כי חילול השם הוא כגון "אנא".
ואכן היה זהיר בכל אורחותיו ופעולותיו שיצא מהם כבוד שמים וחלילה לא להיפך. מלבד בעצם ההנהגה ראו זאת אפילו בדברים שנראים קטנים, למשל, כאשר דיבר בציבור או כתב מכתב היה מברר איך אומרים בדיוק בלשון הקודש מילה זו ואיך כותבים אותה, באומרו שאם לא אומרים אותה כראוי יש בכך משום חילול השם שבני תורה מדברים או כותבים בצורה עילגת והיה מעיר לתלמידים שהיו מדברים או כותבים בשפה עילגת או בכתב לא קריא, שכן יש בכך משום חסרון בהדרה של תורה.
בשעתו היתה לו לרבנו קופסא קטנה שכיסתה את הריבוע של התפילין של ראש, היה זה משום שחס על כבודם של התפילין שכאשר היה יוצא איתם בימי ושרב חשש שמרוב חום וזיעה הם ישחקו ולכן הכינו לו קופסא כזו בה כיסה את התפילין כאשר יצא בימי חום ושרב. ארע פעם שהגיע לברית אצל אנשים פשוטי עם, קם אחד ואמר לו, למה הרב ממציא דברים חדשים וכי שמענו מעולם שיש כיסוי לשל ראש, רבינו שתק הוא לא רצה להסביר לו שהוא חובש תפילין כל היום וכי הוא יוצא עם זה לשמש, אך מאותו יום ואילך כאשר הגיע לשמחות של אנשים שאינם בני תורה, היה זוכר להורידם שלא יהיה אצלם מילתא דתמיהה וחשש חילול השם.
נראה גם שזה מה שעמד בשורש הנהגתו להסביר את מעשיו ופעולותיו, דבר שראו בישיבה פעמים רבות שהיה מסביר דבר זה שנהגתי כך וכך, זו היתה הסיבה והשורש, כדי שאם לא יובן, שלא יצא מכך חלילה חילול השם.
זהירות מאיסור כעס
כשעמד במצבים שעלול היה לכעוס, ראו איך שלט בעצמו שלא לכעוס. מפורסמת היתה חיבתו למצוות ד' מינים בה היו לו חומרות והידורים מיוחדים. שעות ארוכות הקדישו קבוצת תלמידי חכמים מגדולי תלמידיו לברור עבורו את המינים המהודרים ביותר ולאחר מכן היו יושבים איתו לראות מה המובחר שבמובחרים והכי מהודר עבורו. באמת אמרו מה נהדר היה מראהו כשזכה לאחוז בידו את המינים המהודרים והמיוחדים שמוכנים למצווה. למרות זאת כשהגיע יום טוב הרשה רבינו בחפץ לב לכל החפץ ליטול ממיניו, כך היה באמצע התפילה שנגשו עשרות ליטול ממיניו וכך בכל היום כולו.
סיפור מופלא סיפר אחד התלמידים: שנה אחת נטל ממנו אחד התלמידים את הלולב ביציאתו מהרכב וחוד הלולב נתקע בחזקה בגג הרכב, מה שנראה היה בבירור שהביא בודאי לפסילתו המוחלטת. רבינו מיד סובב ראשו ועשה עצמו כאילו לא ראה זאת, רק כשחלפו כמה דקות והלה השתכנע שרבינו בכלל לא הרגיש בענין, התבונן רבינו היטב בלולב וראה שלא נפסל.
מה זה נוגע אליך
רבי נתן פאביאן היה ממונה על הנחת הרמקול לפני השיעור כללי. כמובן שהיה מניח החוט בצורה זהירה שרבינו לא יתקל בו חלילה בדרכו לאמירת השיעור. פעם אחת הגיע מאוחר והניח בצורה שיכולה לגרום מכשול ואכן כשעלה רבינו למסור את השיעור כמעט ומעד. עם תום השיעור ניגש רבי נתן לרבינו להתנצל, אך רבינו לא הסכים לקבל את התנצלותו, טפח על שכמו ואמר לו בחיוך: "אני הוא שצריך להרגיל את עצמי ללכת כמו שצריך ומה זה נוגע אליך".
(מתוך 'מגדלתו ומרוממתו' )