נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תכח, ד) בסדר קריאת הפרשיות, כי יש להתחיל תמיד את חומש במדבר בשבת הסמוכה לחג השבועות. המקור לכך הוא בדברי הגמרא במסכת מגילה (לא, ב), כי יש לקרות את הקללות שבפרשת בחוקותי לפני העצרת, ותוספות על אתר מוסיפים כי כדי לא להסמיך את הקללות לחג מפסיקים בקריאה של פרשת במדבר.
עם זאת, חכמי ומאורי הדורות הוסיפו ופירשו לאור דברי חז"ל על הפסוק "ממדבר מתנה" (במדבר כא, יח), כי קריאת פרשה זו לפני חג מתן תורה באה ללמדנו את הלקח – כי התורה ניתנה במדבר דווקא; וניתן ללמוד מכך את הערכים החשובים והמיוחדים שעלינו להפנים לפני קבלת התורה.
חכמינו מלמדים (במדבר רבה חוקת יט, כו) כי "לכך ניתנה תורה במדבר, שיהיו הכל שוין בה. ועוד למה ניתנה במדבר, כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל עול תורה פורקין ממנו עול דרך ארץ… דבר אחר במדבר מי מקיים את התורה מי שמשים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכל".
רואים אנו כי עלינו לשנן ולהפנים אל קרבנו את הלקחים הנלמדים מכך שניתנה התורה במדבר, וזוהי ההכנה הראויה לחג קבלת התורה. נענה איפוא את חלקנו ונעמוד על נקודה אחת חשובה, שממנה יתד ופינה לכל העבודה הרוחנית.
חז"ל במדרש תנחומא (בפרשתינו אות ב) כותבים במה התייחד המדבר למעלתו שבו ניתנה תורה:
"משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לשניה וברחו מלפניו, נכנס לעיר אחד חרבה, ראו אותו והתחילו מקלסין אותו. אמר הנשיא – זו העיר טובה היא מכל המדינות; כאן אני בונה לי אכסניא ובכאן אני דר. כך כשבא הקדוש ברוך הוא לים, ברח מלפניו שנאמר (תהלים קיד) 'הים ראה וינס'. נגלה על הר סיני, ברח שנאמר 'ההרים רקדו כאלים'. בא למדבר חרבה, קבלה אותו וקלסה אותו שנאמר (ישעיה מב) 'ישאו מדבר ועריו… ותהלתו יגידו'. אמר הקדוש ברוך הוא זה המדבר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניה, ירד לתוכה התחילו הכל שמחים שהקדוש ברוך הוא ירד לתוכו…"
המדבר שמח ושש כשהקדוש ברוך הוא נגלה בו. מדוע אכן המדבר זכה למה שלא זכו אחרים?
נבין את הדבר על פי אמרתו של האדמו"ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא זצ"ל, אשר שיגר במכתבו אל מרן שר התורה הגאון רבי דוב בעריש וידנפלד מטשיבין זצ"ל, כששהה בגלותו בערבות סיביר.
דוד המלך אומר בתהילים: "קול השם יחיל מדבר, יחיל השם מדבר קדש" (כט, ח). המדבר רואה את עם ישראל עומדים לקבל את התורה, להכנס לארץ הקדושה ולהיות העם הנבחר לנצח נצחים, והוא עושה חשבון לעצמו – הרי כל מקום, מיושב באנשים שגורמים שיהיה שם 'קול השם'. בכל ישוב ובכל כפר ישנם בתי כנסיות ומדרשות מלאים בלומדים, והיכליהם שוקקים ב'עובדים'. ורק אני, המדבר, נשאר כך צחיח, יבש, שומם וריק מכל תוכן; בעוד בישוב נשמע קול תורה ותפילה, אני מהוה מקום לחיות רעות וגדודי ליסטים.
המדבר ייחל וקיוה אל הקדוש ברוך הוא שגם בו ישמע 'קול השם'! הוא רצה והשתוקק לכך שתינתן התורה דוקא בו, וכך גם לו יהיה חלק בקול השם.
ראה הקדוש ברוך הוא כי המדבר מייחל, מצפה ומשתוקק, ונענה לו – 'יחיל השם מדבר קדש'. הוא הפך את המדבר למקום קדוש, מקום השותף לקול השם, ועל ידי כך התעלה והתקדש.
עלינו ללמוד מכך את הנקודה המתבקשת מאיתנו: מי שרוצה לגדול, רוצה להשתלם בעבודת השם, להיות תלמיד חכם, להיות קרוב אל הבורא יתברך – עליו לבקש, לשאוף ולהשתוקק. המדבר מוכיח לנו כי מי שמבקש, הקדוש ברוך הוא נותן לו; התורה ניתנה במדבר בזכות הביקוש.
על נקודה זו אנו חוזרים ומדברים בכל הזדמנות – כל ההצלחה של האדם תלויה בשאיפותיו. אדם שיש לו רצון ושאיפה אמיתיים מגיע באמצעותם להישגים. כך היא דרכה של תורה: רק באמצעות השאיפות, הרצון וההשתוקקות – האדם מצליח.
זכורני מלפני שנים רבות, כאשר היה אחי הגאון רבי יוסף צבי שליט"א בחור צעיר, הוא למד חברותא עם בחור יקר מתמיד גדול, ובאחד הימים כשהגיע למעונו של מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, שאלו ה'סטייפלער': "מי החברותא שלך?", וכשנקב אחי בשמו, הגיב ה'סטייפלער' בנחרצות: "הוא ודאי יצא תלמיד חכם!"
אחי התפעל לשמע קביעה זו, וה'סטייפלער' נימק: "וכי אינך רואה? הרי הוא רוצה באמת, ומי שרוצה באמת ודאי יצליח!".
למותר לציין, כי אותו בחור צמח לגאון מופלג, תלמיד חכם חשוב בדורנו.
זוהי העבודה של הימים הללו, ערב שבועות – ערב חג מתן תורה, להראות את התשוקה והרצון. שלמה המלך אומר במשלי: "בלב נבון תנוח חכמה" (יד, לג). הקדוש ברוך הוא ממתין לראות מה האדם רוצה באמת, משמים בודקים מה הלב שלו חפץ, ובהתאם לזה הוא מקבל כלים שעמם הוא יכול להתקדם.
נכון שאסור לנו לשקר את עצמנו, ואנו יודעים מה הלב רוצה… אבל אפשר וצריך לתקן זאת. ישנם עוד כמה ימים עד יום קבלת התורה, וגם אם הלב רוצה עשירות וגדולה, בידינו לעבוד בשבוע זה על הלב להכניס בו חשק ותשוקה לתורה ולעבודת השם יתברך.
התשוקה שזכינו לראות ולשמוע אצל מאורי הדורות, היתה הדגמה חיה ומובהקת כיצד נראה מי שחי את דברי ה'אור החיים' הקדוש הידועים כפשוטם: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טיב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה".
המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א מספר כי שמע פעם מהגאון רבי שרגא גרוסברד זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, אודות רבו מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', כי כאשר היה מוסר שיעורים וקורא את הגמרא היה נראה שמח ומאושר, מדושן עונג ממש.
כך תיאר זאת רבי שרגא בלשונו: "רבי ברוך בער היה נראה כמי שנמצא בתוך סעודה מדושנת, שאוכל בשקיקה ובתיאבון כל כפית… הוא קרא כל מילה ומילה בברירות, בתענוג, בעינים בורקות מאושר. ראינו את ההשתוקקות לקרוא, לבלוע כל מילה; ראו עליו בחוש את מליצת הפסוק: "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" (תהלים סג, ו). זוהי התורה הקדושה!".
"ברוך השם שהפסדתי משהו בשביל תורה"
קראתי מה שכתבו על הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'בית יהודה', ועל גודל השאיפות שלו, והדברים מרעישים.
לעקור את רבי מיכל מהסטנדר בסיום ה'סדר' היתה מן המלאכות הקשות שבמקדש. הוא כלל לא שם לב לשעון. מדי יום ביומו היה על תלמידיו לגשת אליו ולומר לו כי הסדר הסתיים, והנהג עם הרכב ממתין לקחתו הביתה.
יום אחד, לאחר סיום הסדר, ניגש אליו התלמיד האחראי על ההסעה ואמר לו כי היום הנהג הקבוע לא יכול להגיע, ובמקום זאת צריך להזמין מונית. "אם כך", אמר רבי יחיאל מיכל בשמחה, "אני יכול ללמוד עוד כמה דקות, ואחר כך נזמין את המונית". הוא פתח שוב את הגמרא, התיישב ללמוד בחשק רב, וכל הענין פרח מזכרונו לחלוטין – הוא נשאר ללמוד עוד חמש שעות ברצף!…
רעייתו הרבנית הצדקנית מרת ליפשא פיינשטיין ע"ה, שהיתה בת גדולים, בִּתֹּו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, סיפרה פעם, כי היתה להם פגישה במקום מסויים, ובזמן ההמתנה ראה רבי מיכל ספר של אחד הראשונים שהיה מונח במקום. חיש מהר הוא שקע בעומק העיון, וסוף דבר היה שהפגישה התבטלה – לא היה שייך שרבי מיכל יעצור באמצע הלימוד…
מעשה דומה סיפר לי בחור ששהה פעם עם הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל, ראש ישיבת מיר בארצות הברית, בעת שהמתין בשדה התעופה למטוס. הבחור אמר לרבי שמואל כי בעוד דקות אחדות פותחים את דלתות המטוס, וכדאי לשים לב לשעון כדי שחלילה לא יפסיד את הטיסה. רבי שמואל הנהן בראשו לאות הן, אולם המשיך לשוחח עם מאן דהו בעומקן של סוגיות.
לאחר כמה דקות הודיעו במערכת הכריזה כי על הנוסעים לעלות על המטוס, ורבי שמואל נענע בראשו בקוצר רוח ואמר: "כן, כן, אני כבר עולה", ולאחר שהתלמיד ניסה שוב ושוב להזכיר לו כי הזמן חולף גער בו קלות באומרו: "תפסיק להפריע לי ללמוד"…
אדהכי והכי המריא המטוס והפליג ליעדו. רבי שמואל עוד נותר שקוע זמן רב בשיחה, וכשסוף סוף סיים את השיחה והבין כי הפסיד את הטיסה, לא הצטער. "ברוך השם", אמר בסיפוק. "הפסדתי משהו בשביל תורה!"
תלמידיו של רבי שמואל מספרים, כי פעם ירד שלג גדול בברוקלין, השלג הכבד ומזג האויר הסוער מנעו מכולם ללכת ברחובות קריה. לא יכלו להתנייד ממקום למקום לא במכונית ולא ברגל, וכך גם רבי שמואל נותר באותו היום סגור ומסוגר בביתו, עמל ויגע על תורתו, מבלי יכולת להגיע לישיבת מיר, אשר בראשה עמד.
אך כשהגיעה השעה בה הוא היה רגיל למסור מידי יום את שיעורו, רוחו סערה עליו והסתובב בבית כשנפשו עגומה עליו. הן אמרו חז"ל: "מתלמידי יותר מכולם", באמצעות מסירת השיעור יש לו יכולת להתחדד יותר בהבנת העניינים על ידי דיבוק חברים, להבין את השיעור ברובד נוסף עמוק יותר, וכיצד שייך לוותר על כך? כיצד שייך להימנע היום ממסירת השיעור?
הוא הסתכל בחלון ולפתע ראה מול עיניו אמבולנס חולף מתחת לבית, ובאמצעות שלשלאות שהניחו על הגלגלים הם מצליחים לנוע מרחוב לרחוב למרות השלג הכבד. מיד יצר קשר טלפוני עם חברת הצלה וביקש לברר אם יש להם כעת אמבולנס פנוי לקחתו אל הישיבה למסירת השיעור.
הם שהכירו את רבי שמואל ואת אהבתו המופלגת לתורה, מיהרו לשלוח לביתו אמבולנס שלקח אותו אחר כבוד לישיבה.
זהו צימאון לתורה שאין בדומה לו! כך זוכים להישגים כה מופלאים!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' הכרך החדש על חומש במדבר)