מחזה מרנין נראה מידי שנה ביום כ"א באדר, בבית המדרש החסידי בחיפה: בסעודת ההילולא לכבוד הצדיק הקדוש הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, הנערכת בראשות כ"ק האדמו"ר מנדבורנא-חיפה שליט"א, משתתף כאורח כבוד נכד הרבי, בן אחר בן דור שביעי ל'נועם אלימלך' זי"ע, ומדריך את הקהל בדרכו של הצדיק בסיפורי הוד מאלפים על חיי אותו רועה נאמן.
האורח הנכבד, הלא הוא הגה"צ רבי אורי ויסבלום שליט"א, משמש כמשגיח ומנהל רוחני של ישיבת 'נחלת הלויים' השוכנת בשכונת 'נווה שאנן' החיפאית. בדמותו הנערצת יש הרמוניה נפלאה של יהודי שורשי וחם מאוד לחסידות ולדרכי סבו הצדיק הנשגב, לצד תפקידו כמשגיח בישיבה חשובה.
ראשית, נבקש לשמוע את סדר היחוס של המשגיח שליט"א אל הרבי זי"ע!
"אבי הגאון רבי יעקב יצחק זצ"ל, מרבני העיר חיפה, נקרא על שם סבו המכונה במשפחתנו 'דער זיידע ר' איציק'ל', שהיה בנו של הרה"ק רבי נפתלי מליז'נסק , בן הרה"ק רבי אלעזר מליז'נסק, בן הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'נסק זכותו תגן עלינו".
מה שמעתם מאביכם זצ"ל על הסב הרבי ר' אלימלך זי"ע?
"ברשותכם, אפתח בסיפור על סבי רבי נפתלי זצ"ל, שהיה אדמו"ר בזידיטשוב ובבאלחוב. הוא נפטר בגיל חמישים וארבע, לאחר ששבר את שכבת הקרח על גבי הנהר במקל כדי לטבול בו. הוא חלה בדלקת ריאות, שהיתה מחלה חשוכת מרפא באותם ימים, בפרט בעיירה קטנה זו שבה לא היה רופא לרפואה… יהודי מבני ברק בשם רבי נפתלי שרייבר ז"ל, סיפר לי מזכרונותיו על אותה תקופה, שבה היה שם רק מקווה עירוני, שכדי להגיע ולטבול בו, נזקקו לרדת שמונים מדרגות (!); לכן לא תמיד הצליחו להפעילו, ולא נותר אלא הנהר הקפוא. אך סבא לא אבה לוותר על טבילה, לכן טבל בנהר למרות הקור הנורא.
"לאחר שנפטר, נותר אבי יתום בן עשר-אחת עשרה, בן יחיד לאמו, לאחר שאחיו מיילך ואחותו מיר'ל נפטרו ממחלות ילדים מצויות. הוא היה מספר בכל שנה ביארצייט בכ"א באדר סיפור מופלא: אמו ע"ה נהגה לאפות חלות בכל ליל שישי לכבוד שבת קודש. פעם אחת, לאחר שהכניסה את החלות לתנור, ביקשה לנמנם מעט מפאת עייפותה, אולם הנמנום התמשך עד אור הבוקר, ובינתיים התמלא הבית כולו בעשן…
"בבוקר שמו השכנות לב כי התריסים עדיין מוגפים, לא כהרגלה של בעלת הבית, והיא לא נראית בחוץ כדרכה בהכנות לשבת. הן פרצו אל הדירה, ולחרדתן, גילו את האם ואת בנה היחיד שהיה כבן אחת עשרה, שקועים בעילפון עמוק ונתונים בסכנת חיים. הזעיקו בבהילות את אחת מזקנות העיר שידעה פרק בעיסויים ובשמני מרפא, והיא מרחה על ראשם מה שמרחה עד ששבו להכרתם, אך עדיין נשקפה סכנה גדולה לחייהם.
"אבי סיפר, שלמחרת, בליל שבת, חש כאבי ראש עזים ונרדם, והנה הוא רואה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, והוא עולה ומטפס בסולם ומגיע עד לראשו… לפתע הוא רואה צדיק מתקרב, וסביבו עדת חסידיו. לשאלתו מי הוא הצדיק, משיבים: הרי זה סבך – הרבי ר' אלימלך… ואז קרא: 'הרי אני זקוק לרפואה וישועה גדולה, רצוני לגשת אל הצדיק שיברכני'. פתאום ניגש אליו מלאך וניסה להפילו מהסולם, אך הוא התעקש וזעק: 'אל תפיל אותי! אני מוכרח לגשת לסבי!'. ואכן, הוא הצליח לגשת. הרבי הניח ידו הימנית על ראשו ובירכו, ו-למחרת הוא הבריא לגמרי, ואילו האם נאנקה במיטת חולייה שבועות ארוכים.
"סיפור זה היה אבי זצ"ל מספר בכל שנה ביארצייט בהתרגשות גדולה, כמי שזכה לראות בילדותו את הרבי ר' אלימלך בחלום ולקום מחוליו בברכתו! זאת אני זוכר, שאבי זצ"ל היה ספוג כולו בסיפורים ובאמרות קודש מהרבי ר' אלימלך, ואותם נהג למסור בלהט אש בכל הזדמנות".
אביכם נסע אף הוא לליז'נסק באותם ימים, טרום מלחמת העולם?
"אכן כן. הוא נסע פעם אחת לפחות, והיה מתאר את הנסיעה לליז'נסק באותן שנים שלפני מלחמת העולם, כשאלפי אנשים היו מגיעים לכבוד ההילולא. הוא היה נזכר, כי פגש שם קבוצת תלמידים מחסידי ברסלב, מישיבה שנקראה 'הלכתא כנחמני', על שם הרה"ק רבי נחמן מברסלב זי"ע. קבוצה זו הגיעה לליז'נסק באותה שנה. כמו כן סיפר, שבאותה שנה הגיע לציון יהודי מהונגריה ('א אונגערישער איד'), ובעמדו על הציון תפס בזקנו הלבן וקרא בהתרגשות: 'רבי! הרי הבטחת שמי שיפקוד את הציון הקדוש שלך, לא ילך מהעולם ללא תשובה; והנה אני כבר זקנתי, ועדיין לא עשיתי תשובה', ופרץ בבכי מר…
"לאחר נישואיי, התגוררתי כמה שנים באנטוורפן-בלגיה. התגורר שם הרה"ק רבי איציק'ל מפשעווארסק זצ"ל, שהיה דור חמישי לרבי אלימלך; אמנם לא בן אחר בן, אבל קרבה בדורות קצרה יותר. ביום היארצייט בכ"א באדר, נהגתי להשתתף בסעודת ההילולא שהוא ערך. הוא הושיב אותי על ידו כנכד של הרבי. במהלך הטיש, הוציא רבי איציק'ל חבילת שום גדולה, והעמידה על השולחן לידו. הוא ביקש שאף אחד לא יחטוף, והוא יחלק לכולם, אך החסידים חטפו מהשום כמנהגם, ואני, שלא הורגלתי בכגון דא, ישבתי בצד ולא נטלתי כלום. פנה אלי הרבי בשאלה: 'און וואס איז מיט דיר?' (ומה אתך?). לאחר שהשבתי שאינני מורגל בכך, הוציא הרבי מכיסו ראש שום קטן והושיטו לי…
"בני הבכור, רבי אברהם הי"ו, היה אז ילד בן שנתיים, והבאתי אותו אל הרבי. ביקשתי בעבורו ברכה, ואז הוציא הרבי מכיסו שטר של חמישים פרנק והושיט לילד. הילד הקט לא הבין מה פשר הנייר, והשליך אותו ארצה… הרבי ניסה לתת לו שוב את השטר, אך הילד השליך אותו גם בפעם השניה. כשראה זאת הרבי נענה בחיוך: 'עס געפעלט מיר נישט! אן אייניקל פון דער רבי ר' אלימלך דארף ליב האבן געלט…' (לא מוצא חן בעיני! נכד של רבי אלימלך צריך לאהוב כסף…).
"כוונתו הקדושה היתה, כפי מה ששמעתי מאבי זצ"ל, שהרבי ר' אלימלך ביקש שעד עשרה דורות צאצאיו לא יהיו עשירים (כדי שלא יגבר עליהם יצרם לסטות מדרך הישר – ז.א.), ומכיון שזכות גדולה היא לאלו שייתמכו בנכדיו, לכן רצה לתת לבני את הכסף… (בסעודות הילולא שאני משתתף בהן בחיפה יחד עם החסידים, לאחר שאני מספר להם מעשה זה, אני מוסיף בצחות: ברוך ה' אינני זקוק לתמיכה, פרנסתי מצויה, ולא התכוונתי לרמוז כלום)…".
נקישה לילית בחלון
"זכורני גם סעודת ההילולא אחת אצל הרבי מפשעווארסק, שהיה בה יהודי מירושלים, בנו של הדיין הגה"צ רבי פיש'ל ברנשטיין זצ"ל. הוא סיפר במהלך הסעודה, שפעם ביקר אביו, רבי פישל דיין, בעיר ליובאוויטש, וראה שם כתבי יד עתיקים מבעל התניא זצוק"ל. בין הכתבים מצא מכתב, שבו נשאל הרבי מדוע כינה את ספר ה'תניא' כ'ספרן של בינונים', והרבי השיב: 'יען שראיתי שחיבר הרבי ר' אלימלך ספר 'נועם אלימלך', והוא ספרן של צדיקים גמורים, ולאו כל מח סביל דא – ראיתי לחבר ספר לבינוניים'; כך כותב בעל ה'תניא', וזה נפלא מאוד.
"עוד שמעתי מעשה מעניין שסיפר הרב משמלויא, הגה"צ רבי שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל, שפעם היתה תקופה שבה הרבי ר' אלימלך לא הניח תפילין של רבינו תם, והיה הדבר לפלא; מדוע הרבי אינו מניח את התפילין שכל הצדיקים הקפידו להניחן בכל יום?
"לאחר זמן מה, התבררה סיבת הדבר. פעם אחת, בשעה מאוחרת מאוד בלילה, לאחר שקיבל הרבי קהל שעות ארוכות כדרכו בקודש, ולאחר עבודה קדושה של ימים ולילות רצופים, ביקש לנוח מעט. עלה הרבי על יצועו וניסה להרדם, והנה נשמעה נקישה על תריס החלון. באותו רגע חלפה מחשבה בראשו של הרבי: 'הלא אינני מלאך, אני בשר ודם, מדוע אנשים לא נותנים לי מנוחה?', אולם ברגע קט התעשת הרבי והתחרט על המחשבה הסוררת; הוא קם כארי, ואץ אל החלון לשמוע מה מבוקשו של הדופק. היהודי ביקש ברכה בעבור בתו הזקוקה לישועה, והרבי בירך והתפלל בעבורה. לאחר מכן הרהר הרבי: אם זו היתה ביתי – האם היה נופל בליבי צל של ספק האם לקום מאוחר בלילה בעבורה? זאת אומרת, הסיק הרבי, כי עדיין לא פעלתי בעצמי שכל יהודי יהיה שווה אצלי כצאצאיי היקרים, ולא תהיה לי עדיפות כלפיהם…
"אם כך, הסיק הרבי, אינני רשאי להניח תפילין של רבינו תם, שהרי בהלכה נפסק (שו"ע או"ח ל"ד) שאלו מיועדות בעבור 'מי שמוחזק בחסידות', ואני עדיין איני עונה על הגדרה כזו. לכן הפסיק להניח אותן. 'לאחר זמן מה', הפטיר הרבי משמלויא, 'כנראה פעל כבר הרבי בעצמו, והחדיר בלבו הקדוש את הדרגה הנכספת, שכל יהודי יהיה שווה ערך בעיניו בדיוק כמו בני משפחתו הקרובים – רק אז הרשה לעצמו לחזור ולהניח את התפילין המיועדות למי שמוחזק בחסידות'…".
הטעות על המצבה
"עוד שמעתי מאחי רבי יהודה צבי שליט"א, הנקרא כך על שם הרה"ק רבי יהודה צבי מסטערטין זי"ע, סבי מצד אמי, סיפור נפלא כדלהלן:
"חותנו של הרבי ר' אלימלך היה רבי אהרון רוקח זי"ע. היו לו שני בנים – האחד נקרא רבי משה מבענדין, והשני נקרא רבי יהושע – רבי שייעלה, והיתה בת, שפרינצה, שהיתה זוגתו של רבי אלימלך. האח שיעל'ה סבל מיום היוולדו ממחלת עיניים קשה וחשוכת מרפא. הוא בקושי ראה בעיניו, והרופאים אסרו עליו לצאת לאור העולם. הוא היה סגור בבית פנימה בכל שעות היום, מחשש סכנה לעיניו. לאביהם, רבי אהרון, היה אח שנקרא רבי אלעזר מאמסטרדם בעל ה'מעשה רוקח'. הוא אבי שושלת בעלזא, שעלה לארץ ישראל וטמון בעיר הקודש טבריה. כאשר התכונן רבי אלעזר לעלות לארץ הקודש, הגיע לבקר את אחיו רבי אהרון כדי להיפרד ממנו. במהלך הביקור, שם האורח לב לכך שרק אחד הבנים מתהלך בבית. לפליאתו היכן הבן השני, שייעל'ה, סיפר האב הכאוב כי הרופאים ציוו לסגור אותו בחדר מפאת מחלתו. מיד ביקש הדוד רבי אלעזר להביא אותו אליו. הוא הניח את ידיו הקדושות על ראשו, בירכו, ומיד נרפא הבן ואורו עיניו לאורך ימים, ויהי לנס.
"אגב, מעניין לציין כי לרבי אלימלך היו שני בנים: האחד נקרא רבי אלעזר, והשני נקרא רבי אליעזר ליפמן – על שם אביו. ורבי אלעזר – על שם דודו, אחי חותנו, רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם".
אולי בהזדמנות זו מותר לשאול, האם האחים הקדושים הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא היו אחים מאב ומאם?
"כן, בודאי. הם היו אחים מאב ומאם, ומה שהעולם אומרים שעל ציון הרבי ר' זושא נכתב: 'פ"נ הרבי ר' זושא בן ר' אברהם' – שמעתי מאבי זצ"ל שהיתה זו טעות גרידא. על המצבה נכתב כך: 'בר"א', כאשר הכוונה בן רבי אליעזר, ומאן דהוא טעה לחשוב כי ראשי התיבות הם – בן ר' אברהם…
"עוד שמעתי מאבי זצ"ל, וכבר מובא בספרים, שהרבי ר' אלימלך התבטא כי היו לו שלושה דברים: עין, פה ולב. את העין הוא מסר לתלמידו 'החוזה מלובלין' זי"ע, שכידוע ראה מסוף העולם עד סופו, את הפה הוא מסר לתלמידו הרה"ק 'האוהב ישראל' מאפטא זי"ע, ואילו את הלב הוא הותיר לעצמו.
"הרה"ק בעל ה'שפת אמת' זי"ע הבהיר זאת, כי כנראה לא מצא הרבי ר' אלימלך מי שראוי לקבל את הכח הטמון בלבו הטהור".
זכותו תגן עלינו – אמן!
(מתוך מרוה לצמא, אדר תשע"ז)