"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא" (שמות י"ג ח')
מנהג השתרש בקרב החיידרים הישנים בירושלים עיר הקודש, שבימי ראשי חודשים אין מקיימים לימודים במשך שעות אחר הצהריים. אחד ממנהלי תלמודי התורה שבירושלים, שכאב את ביטול התורה החוזר על עצמו מידי ראש חודש, פנה אל מעונו של רבינו, כשהוא מעלה את היוזמה לבטל את המנהג הנהוג מימים ימימה בתלמודי התורה, ולקיים לימודים בראשי חודשים אף בשעות אחר הצהריים.
רבינו כרה אוזנו לדבריו ולאחר מכן השיב במתינות: "אמנם יש צדק בדברים, אולם הבה ואשאל אותך שאלה פשוטה, וכי בדור שלפנינו לא ידעו שיש בכך ביטול תורה? האם הנך סבור שביטול התורה מכאיב לך יותר משהכאיב לכל גדולי הדורות הקודמים?! אם גדולי הדורות הקודמים ראו לנכון לקיים מנהג זה, הרי שאל לנו לשנות ממנהגם!".
אגב גררא הוסיף רבינו ופסק: "דע לך, כי כל המשנה מן המסורת אפילו לחומרה, אינו נוחל הצלחה במעשיו, וזאת משום שאין לנו אלא מה שהורו לנו רבותינו!".
עשו כמותו ולא עלתה בידם
מידת האמת ניכרה בכל אורחותיו של רבינו, שעל פי טבעו הזך, תבע מעצמו שכל מעשה יעשה בשלמות מתוך הבנה וכוונה ובירור ההלכה.
בראש השנה החמיר רבינו על עצמו, ומלבד התקיעות הנוספות שנתקעו בבית הכנסת, נהג להוסיף ולשמוע בביתו תקיעות נוספות על פי מנהגי עדות ישראל השונות. עם זאת הקפיד מרן, שלא לשמוע את התקיעות הללו בציבור בבית הכנ,סת אלא אך ורק ביחידות בביתו לאחר התפילה. זאת על מנת להודיע לכל שתקיעות אלו אינן מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא.
ככלל נקט רבינו, שאדם בעל דרגה ראוי לו לתור אחר חומרות, אך המון העם אין להם לרוץ אחר חומרות שונות והידורים מיותרים, אלא להקפיד כראוי על קיום עיקר ההלכה כלשונה. כאשר היו באים לפניו בשאלה אלו קבלות ראוי לנער או לנערה לקבל עליהם לרגל הגעתם לעול מצוות, היה פוסק בפשטות: 'מה שמובא בשולחן ערוך זה מספיק, אין צורך לחפש דברים נוספים!'…
בבית מדרשו של מרן התפלל אברך, חתן צעיר, שנהג לעקוב אחר הנהגותיו ולאמצן לעצמו. רבינו שם ליבו לדבר, ובאחד הימים, בעת שאביו של האברך הצעיר הזדמן למחיצתו, פנה אליו מרן בהאי לישנא: "אנא אמור לבנך, שכל הנהגותיי הן הנהגות אישיות שלי ואין ללמוד ממני. אין לנו צורך לחקות אחרים, יש לנו את ספר ה'משנה ברורה' שעל פיו עלינו לנהוג!".
כל המוסיף גורע
כחיזוק לדברים יש בנותן טעם להביא את דברי רבינו, שביאר בפירושו למסכת אבות את דברי המשנה בפ"ג מי"ג: "נדרים סייג לפרישות".
וביאור הדברים הוא, שאכן גדולי ישראל ראוי להם לקבל על עצמם קבלות שונות, ועליהם נאמרה משנה זו, אך אדם מן השורה אין לו לקבל על עצמו קבלות מעבר למצוות הרגילות, ולוואי ולא יעבור על הכתוב מפורש בתורה.
כדי להבהיר את העניין, יש להביא משל נודע על המגיד מדובנא ע"ה: מעשה בשני רעים סכלים ועניים, האחד מנקה אשפתות והשני גנב השולח ידו בכל אשר אינו שלו. שני הרעים בגרו ונישאו והקימו בתים וגידלו בנים ובנות. ברבות הימים השיא מנקה האשפתות את בנותיו כל אחת בזמנה, ועמד בכל ההוצאות הדרושות, בעוד בנות הגנב יושבות בבית אביהן עד שהלבין ראשן, בלא שהיה בידו די ממון להשיאן.
הגנב המדוכדך פנה אל רעהו ושאל, כיצד עלה בידו להשיא את בנותיו ומנין השיג את סכומי הכסף העצומים הנדרשים לכך.
"בכל עת שנולדה לי בת", גילה מנקה האשפתות, "עשיתי לעצמי תיבה קטנה וסגורה, ומידי שבוע השלכתי פרוטה לתוכה. וכך במשך שנים הצטרפה פרוטה לפורטה עד שהצטבר בידי סכום נאה, ששימש בבוא היום להוצאות נישואי הבת".
"ואתה שמע לעצתי ועשה כמותי!", סיים מנקה האשפתות את דבריו.
ברם הגנב, ששמע את דברי חברו, צחק צחוק גדול ואמר: "לך יאה עצה זו, כיוון שכספך שמור ומסוגר בתיבה ואינך מסוגל לפתחה בטרם זמנה ולרוקן את תוכנה. אבל אני, המורגל בפתיחת תיבות וקופות, מה תועיל לי שמירה זו?! הלא ביום בו אזדקק לממון, אפרוץ את התיבה ואטול את כל אשר בה, וכשאבוא להשיא את בתי לא תהיה בה ולו פרוטה אחת!"…
וכן הדבר לענייננו: לצדיק נאמר: "קדש עצמך במותר לך", ויכול הוא לאצור בתיבתו אוצרות וקבלות לאין ספור, אולם אדם הפשוט, שגם במצוות המפורשות מתקשה לעמוד, אין לו להזדקק לקבלות נוספות מעבר למצוות התורה.
מעשה באיש חינוך, שערך מבחן לילדי התלמוד תורה על פרק שלם בגמרא. במהלך המבחן סיפר הבוחן לילדים הנבחנים, כי פרק 'איזהו מקומן' הינו הפרק היחיד בתלמוד, שאין בו מחלוקת כלל. לאחר שציין את הדבר, הבטיח הבוחן לשלם עשרים דולר לילד שימצא פרק נוסף, שאין בו מחלוקות כלל. האיש נתן את הבטחתו כשהוא מסתמך על דברי אחד האחרונים, שכותב כי אין עוד פרק בש"ס שלא מופיעה בו מחלוקת מלבד הפרק האמור. אולם לאחר זמן מה מצא אחד מהילדים פרק נוסף, שאין בו כל מחלוקת, ומיד פנה לבוחן ותבע את הסכום המובטח.
איש החינוך העלה את הדברים לפני מרן, ושאל האם מאחר שנשען על דבריו של אחד האחרונים, הרי שההבטחה היא כאסמכתא בעלמא, או שאף על פי כן מאחר שהבטיח לשלם הרי שההבטחה בעינה עומדת?
מרן לא נכנס לנידון האמור, והשיב בקצרה: "זה יהיה מאוד לא חינוכי אם לא תיתן את הסכום שהבטחת לשלם!"…
חיזוק התורה
סיפר רבי אברהם גולדשמידט: באחד הימים שוחחתי בטלפון עם אבי מורי זצ"ל, שסיפר לי כי לפני זמן מה פנה אליו יהודי תלמיד חכם חשוב, המחזיק בקרן מכובדת, שמטרתה היא לתמוך בתלמידי חכמים המסיימים ללמוד את כל הש"ס או את כל השולחן ערוך בעיון. אותו מחזיק תורה שאף בכל מאודו, שמרן יהיה נוכח בטקס חלוקת הפרס לחתני התורה, ועל כן ביקש מאבי מורי שיפנה אליו ויבקשו להשתתף בכינוס.
אבי מורי נענה לבקשתו של האיש, פנה לבית מרן וביקשו להשתתף בטקס, תוך כדי שהוא מציין בדבריו כי אין ספק שיש בכך חיזוק התורה, וכדאי הוא הדבר מכיוון שהשתתפותו של רבינו תחלוק כבוד ללומדים, ותרומם את המעמד.
רבינו שמע את דבריו והשיב כהאי לישנא: "אמנם אין ספק כי יש בכך חיזוק התורה, אבל אומר לך מה נקרא אצלי חיזוק התורה: בעולם הישיבות ישנם בחורים רבים העמלים וגדלים בתורה, אך אם יצמידו להם חברותא למדן גדול, הם יוכלו להתעלות על אחת כמה וכמה. כמו כן, בחור בינוני יוכל בעזרת חברותא מעולה להתעלות ללמדן גדול!".
בעניין זה הוסיף וסיפר תלמיד רבינו, רבי יצחק דרזי: באחת ההזדמנויות כשישבתי במחיצת מרן, הגיע לבית איש ציבור, שציין כי עלה בידו לגייס סכום כסף גדול, אותו הוא מבקש לחלק בתחילה לאברכים כדי לחזק את הלימוד בכוללים, לאחר מכן אם תהיה אפשרות בידו, הוא ישתמש בכסף בכדי לחזק את בחורי הישיבות הגדולות ולאחריהם את בחורי הישיבות הקטנות.
מרן שמע את דבריו והשיב: "אני חולק בתרתי! ראשית כל, אתה סבור שצריך להתחיל לחזק את הכוללים, להמשיך בישיבות הגדולות ולסיים בישיבות הקטנות, אולם אני סבור שצריך להתחיל בחיזוק הלימוד בישיבות קטנות, לאחר מכן בישיבות גדולות ורק לבסוף לחזק את הלימוד בכוללים.
"בנוסף לכך, אתה סבור שמה שחסר בעולם התורה זהו חיזוק בלימוד, כלומר שילמדו יותר, אך אני סבור שמה שחסר זה עידוד!
"אני רואה בחורים שונים ביניהם גם עילויים, המתחילים ללמוד בישיבה קטנה, ותוך חצי שנה או שלושת רבעי שנה כבר רואים עליהם את הירידה. נראה לי, שאם תכנס לישיבה פלונית, ותשאל את המגיד שיעור האם הוא מכיר את שמות כל הבחורים, הוא ישיב בשלילה!
"כיצד בחור יגדל לגדול כך?!", שאל מרן בכאב והוסיף: "עליך להעניק את הכסף לאברכים, שיעודדו את הבחורים הצעירים, כדי שכל בחור יווכח לדעת שיש מי שמכיר אותו, מישהו שחושב עליו ומישהו שאכפת לו ממנו!"…
נדהמתי לשמוע את רבינו מדבר כך, באופן כה ברור וחותך, ומיד שאלתי: "האם הרב מתכוון לומר, שיש לתת את הכסף לאברכים שיטפחו על שכם הבחורים, יזמינו אותם לסעודות שבת ויעודדו אותם?!"
"כן נכון, לזאת בדיוק כוונתי!", השיב מרן ברורות.
כהמשך לדברים ראוי להוסיף, כי ברשות רבינו הייתה קרן, שמטרתה הייתה להעניק כסף לבחורי ישיבות כדי שאחד יעודד את רעהו. כאשר כלה הכסף של הקרן, פנה רבינו לרב אברהם גולדשמידט ואמר לו: "אני מבקש ממך שתפנו לנדיבים בעלי ממון, ותגייס כספים בעבור הקרן. אבל אל תלך לסתם גבירים, כי הם לא יבינו את הצורך בכך, אלא פנה לגבירים בני תורה, כיוון שרק הם מסוגלים להבין את המעלה שבדבר!".
יודעי דבר שהכירו את אורחות רבינו, ידעו כי מעולם לא הסכים להחזיק כספי צדקה תחת ידיו, וגם כאשר היו מפקידים בידו כספי צדקה כדי להעבירם למישהו מסוים, היה מבקש שיבואו תכף ומיד וייטלו את הכסף מידיו. אולם לצורך חשוב זה חרג רבינו ממנהגו, וניאות להחזיק כספי צדקה תחת ידיו. ומכאן לראות ולהיווכח עד כמה היה הנושא קרוב ויקר לליבו.
(מרן הגריש אלישיב זצוק"ל, מתוך הספר 'עמודו של עולם')