"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם" (דברים כט ט)
רבינו היה מפרש את הרמז שנאמר בשו"ע לעבודת חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – היינו, שעבודת האדם בכל ימי חייו ובפרט כהכנה ליום הדין, היא לשעבד ולתת את כל ה"אני" שלו להקב"ה. כששאלוהו: "במה?" השיב: "בכל עבודת השם, ובעיקר בלימוד התורה, לא לבטל הזמן ולשעבד את כל המחשבה לתורה". והיה מדגים בשיחותיו על עצמו: "אני לדודי" – מהו אני, כל ה"חיים פנחס" שלי, העיניים שלי, השיניים שלי, הרגליים שלי, כל כולי לדודי"… כך היה חוזר בחרדת קודש כל ימי האלול.
אחד מנכדיו הסביר פעם, שרבינו כה חי עכשיו את ה"אני לדודי", והוא "עובר" עכשיו על עצמו ובודק כל בורג שצריך חיזוק נוסף.
מופלא היה לראות איך קיים בעצמו ביום הדין את השיעבוד המוחלט של ה"אני לדודי". בליל ראש השנה, לפני תפילת ערבית, היה מוסר שיחה. לאחר מכן, היה עובר לפני התיבה בהשתפכות הנפש וברגש רב. משהסתיימה התפילה, התייצב לברך ולהתברך בברכת "לשנה טובה" למאות בני הישיבה ומתפלליה, ועוד רבים שהגיעו להתברך מפיו, במשך שעה ארוכה. בבוקר השכים לקום כמה שעות לפני עלות השחר, והיה הולך ברגל לכותל המערבי וחוזר לחזרת הש"ץ של שחרית בישיבה, בה עבר לפני העמוד. משנת תשל"ח הפסיק בהנהגה זו מחמת חולשה, והיה מתפלל שחרית עם הנץ החמה, ולאחר מכן היה לומד עד חזרת הש"ץ בישיבה, אז בא לישיבה ועבר לפני התיבה.
בתקיעות דמיושב היה מקריא, ואילו את תפילת מוסף היה מתפלל שלא לפני העמוד, ובניגוד לכל תפילות השנה, האריך בה כמה שעות עד סוף תקיעות דמעומד כדי להרוויח את השיטות שצריך לשמוע את התקיעות דמעומד בתוך שמונה עשרה. שוב היו עוברים מאות להתברך בברכת החג. הלך לסעוד את סעודת היום. לאחר סעודת החג לא ראו עליו ליאות ועייפות. לאחר כל עבודת היום שעמד כמעט כל היום על רגליו, למרות זאת שב לישיבה ואמר שיעור כללי בכל המרץ. כל זה כשהיה בגיל הגבורות.
בליל ר"ה דיבר, שמחד גיסא עם בני תורה כל ההנהגה היא אחרת, מאידך תובעים מבן תורה להיות שקוע בתורה ככל יכולתו. בשנה אחת הביא את דברי הגמרא שתלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום המטונף משום שאי אפשר לו בלא הרהור תורה, וחזר על זה בהתרגשות רבה, כתוב פה שתלמיד חכם לא שייך אצלו בכלל שלא יחשוב בלימוד, וצריך כל הזמן להיות בהרהור תורה, וזו התביעה ממנו.
והיה רגיל לעורר, שעיקר התשובה אצל בן תורה היא על ביטול תורה, ובלעדיה לא תיתכן תשובה, וראשית הכפרה היא בעמל התורה עליו מבואר בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"ח) שהוא מכפר חטא ועוון. והיה מטעים דברים אלו בנוסח התפילה: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך", ראש לכל, "השיבנו לתורתך" ורק אח"כ "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" וכמו שכתוב בנפש החיים שתשובה מושלמת היא רק עם תורה.
עד כמה היתה דרגת המלכויות שלו עצמו, ניתן ללמוד מביאור שאמר למה שנתבאר בסימן תקפ"ב ס"ב, שם נפסק שאם אמר "הק-ל הקדוש" בעשרת ימי תשובה ונזכר תוך כדי דיבור ואמר "המלך הקדוש" אין צריך לחזור, ושאל: "מה החידוש בהלכה זו, הרי הכלל הוא תמיד שתוך כדי דיבור אפשר לתקן, ומה נתחדש כאן?" ותירץ: "כשנכנסים לעשרת ימי תשובה, זה זמן שכל מהותו היא המלכת הקב"ה וצריך שתהיה ההמלכה בשלימות, עד שהיה צד שכשמזכיר משהו אחר יש בזה פגם ב"המלכה" ולא יועיל תיקון, ונתחדש ששייך לתקן".
תפלת שמונה עשרה של מוסף היה מתפלל במשך כמה שעות. לשיא ההתרגשות הגיע במילים "מפני חטאינו גלינו מארצינו", וכשהזכירו את הפסוק "הבן יקיר לי אפרים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" אז התפרץ בבכי. דוקא אז בחיבת המלך והזכרת הגלות לא בבקשות הגשמיות.
(מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')