במראות הצובאות (שמות לח, ח)
והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצה"ר, אמר לו הקב"ה, קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים (רש"י)
זהו סיפור שסיפר בנו של מרן בעל שבט הלוי זצ"ל, הרה"ג רבי מרדכי אלימלך וואזנר שליט"א, סיפור המשקף את קדושתו והתמדתו בתורה של רבנו גם יחד: "היה זה לפני כיובל שנים, בקיץ של שנת תשכ"ט", פותח רבי מרדכי אלימלך את סיפורו. "אבא שהה אז להבראה בעיר הקודש צפת ת"ו. במשך כל שעות היום היה הוגה בתורה אך שעה ביום הוקדשה לטייל ולשאוף אוויר צח. אבא כידוע שם דגש על שמירת הגוף בבריאות. כמו כן אבא היה מקפיד לקחת עמו לסיורים האלו כמה ספרי קודש, מעולם לא אירע שיצא לדרך ללא ספר כלשהו.
במהלך הטיול היה נוהג לעצור ולהשמיע דבר תורה תחת אחד השיחים, לקרוא כמה פרקי תהלים מתוך הספר וכדומה. באחד הימים הרחקנו לעלות בטיולנו אל אחד מהרי הגליל המפורסמים, הר מירון – המוכר בכינויו הג'רמק. אבא נטל עמו באותו יום לדרכו בין היתר את ספר התהלים שלו, היה זה ספר תהלים עתיק יומין, מכורך בכריכה נושנה מעוטר בפירוש של אחד מגדולי הדורות.
ספר התהלים הזה היה שווה סכום עתק, סוחרי עתיקות מוכנים היו להוזיל עליו עשרות אלפי דולרים אם לא יותר. בדיוק באותו יום נשכח ספר התהלים במהלך הטיול, על אחד השולחנות במקום. לא מיד השגחנו בחסרונו של התהלים היקר, רק כעבור כמה שעות, לאחר תפילת ערבית, כשהיינו בצפת שמנו לב להיעדרו של התהלים. נקל לשער את הדאגה הרבה שחולל הדבר, באותם ימים לא היו כבישים סלולים ומפותחים בין הרי מירון לצפת, הנסיעה למקום הייתה מסובכת אפילו בשעות היום, אחד מבני לווייתו של רבנו שחש עצמו אשם בדבר, רצה מאוד לצאת לשטח ולהביא את התהלים בחזרה. פנינו אפוא כמה בחורים לנהגו של אבא וביקשנו ממנו לנסוע ללא שהיות למקום. הנהג חשש מהנסיעה המסובכת בחושך בכביש הלא סלול, ואמר, שאם אבא יעניק את 'ברכת הדרך' שלו, יסכים לצאת עכשיו ומיד למקום. הלכתי ומסרתי את הדברים לאבא וביקשתי את רשותו לצאת לדרך, אבא נענע בראשו לשלילה בתקיפות 'בשום אופן' אמר, 'אוסר אני עליך לנסוע לשם בשום פנים ואופן'.
לתומי חשבתי שאיסורו של אבא נובע מסיבה בטיחותית, כסבור הייתי שחושש הוא מפני הנסיעה בהר החשוך, הוספתי ואמרתי לאבא כי הנהג מודע לסכנה והתחייב לנסוע בזהירות מוגברת ובאיטיות, אך אבא עדיין לא הסכים. 'לא בני, לא זו הסיבה', השיב לי. 'מי יודע מה קורה עכשיו באותו אתר תיירות, חוששני שמא תראו שם מראות לא טהורים, על כן אוסר אני בכל תוקף לנסוע לשם'.
ומה יהיה על התהלים היקר? הוספתי ושאלתי את אבא. 'מוטב לי לאבד את התהלים היקר ובלבד שלא תיקלע למקום בו תיתקל חס וחלילה במראה לא טהור'. הלכנו לישון בתקווה גדולה כי למחרת עם שחר נצא למקום ונמצא את התהלים, למחרת בבוקר לאחר תפילת שחרית נסענו להר מירון, לצערנו הרב לתהלים כבר לא היה כל זכר וסימן.
חלפו שנים רבות. כעבור 35 שנה, בשנת תשס"ג בערך, שהה אבא להבראה באחד מהרי אוסטריה. באחד הימים נכנס אליו יהודי עשיר מקומי ואמר לו, כבוד הרב ברצוני לכבד אתכם בדבר מה. זה עכשיו רכשתי מסוחר עתיקות ספר תהלים יקר, לאחר שרכשתי אותו הבחנתי שכתוב עליו 'שמואל הלוי וואזנר', באתי אפוא להעניק לכם אותו במתנה. כשהתקשרתי לאבא ביום שישי של אותו שבוע כדרכי, סח לי אבא בהתרגשות: 'יודע אתה איזו שמחה גדולה הייתה לי? זוכר אתה את אותו ספר תהלים עתיק שנעלם בשעתו? השבוע אחרי 35 שנה חזר אלינו הספר תהלים במפתיע'. התרגשתי עמוקות לשמע הידיעה וקראתי 'על זה נאמר לא יאונה לצדיק כל אוון'. אבא הרי לא רצה לקחת את הספר בשעתו מפני הקפדתו על טהרת העיניים, והנה משמים השיבו לו את הספר לידיו…'
מתוך: "ולא שבט הלוי בלבד"