שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי מהגרי"מ טורצ'ין שליט"א, שאביו הגאון רבי אלעזר צדוק זצ"ל למד בימי בחרותו בישיבת 'חברון' בירושלים תובב"א, ובאותן השנים עדיין לא סודרה הפנימיה בישיבה, והיה ישן בביתם של בעה"ב.
בערב יוה"כ לאחר הסעודה המפסקת בבית מארחו, מיהר לישיבה להתעורר באמירת תפילה זכה, כל נדרי ותפילת ליל יוהכ"פ, והנה הוא עובר בסמוך לביתו של הגה"ק מטעפליק שכבר היה אז לעת זקנותו, והגאון הנ"ל ביקש ממנו: בחור'ל, בחור'ל, רחם נא ובוא עמי לביתי לסייעני באיזה ענין נחוץ ודחוף… רא"צ לא שת לבו לשעה המיוחדת והמאוחרת, ובנחת סר לבית הגאון, כשבכוחות על טבעיים ובמסירות נפש ממש הוא מנקה ומסייע בעדו ככל הדרוש, אף שידע להדיא שעי"ז הוא מפסיד 'כל נדרי' וכו'.
בגמרו את עבודת הקודש ב'הוצאת כף ומחתה', נענה אליו הגאון וכה אמר לו: הנה עזרתני בדבר ובאופן שהוא מעל לטבע, אף הקב"ה יסייעך בשנה הבעל"ט למעלה מכל טבע העולם…
באותה שנה נפתחו בפניו מעייני החכמה למעלה למעלה מכל דרכי הטבע, והיה לומד בכל יום ויום בהתמדה 30 דפי גמרא בהבנה עמוקה, והיה זוכרם בזכרון נפלא כמי שהגמרא פתוחה לפניו בכל עת, עד שהמשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל הבחין בהנהגתו המשונה של הבחור רא"צ – שהוא עומד מול העמוד כשסטנדר לפניו והוא גומע ובולע מסכתות הש"ס בזו אחר זו – וכל זמן קצר הוא מחליף מסכתא, קרא לו והחל בוחן אותו בסוגיא הנלמדת בישיבה בסדר העיון – ישר והפוך מעלה ומטה, ולא מצא כל דופי בהבנתו וידיעותיו. אך המשגיח שלא ידע את הסוד העומד מאחורי הצלחה זו, טען בפניו כי האף אומנם שלא תפסו אפילו בסברא אחת, מ"מ לדעתו לא זו הדרך לגרוס דפי גמרא זה אחר זה. אך רא"צ לא ענהו והמשיך בדרכו.
וכל ימיו היה הש"ס כמונח בכיסיה ובכל מקום ששאלוהו ידע בבירור את הדף בו נכתב מאמר זה, ואילו תוספות כתובים על הדף כסדרן זה אחר זה – עד שהיה יודע לקרוא את הגמרא בשורה ישרה, מתחיל ברש"י ממשיך בגמרא תוספות ומסיים ברבינו חננאל. גם היה מוכיח את תלמידיו ידיעת ש"ס מהי… כשהם בוחנים אותו ואינם תופסים אותו אפילו בטעות אחת.
הרי לך, כי לא היטיב רא"צ עם זולתו אלא עם עצמו, וכל ימיו נהנה מאותה 'טובה' בעליה בתורה ובידיעת הש"ס על בוריו ובחינוך התלמידים.
(באר הפרשה)