בנימין ליפקין
בעיצומו של יום אתמול שקעה השמש בצהרים עם הסתלקותו לשמי רום של כ"ק אדמו"ר מקאליב זצוק"ל
זכות היתה לי להתוודע מפיו, באופן בלתי אמצעי, על המאורעות והמוראות שחווה תחת קלגסי הנאצים בעודו אברך שנקלע למלתעותיהם ויצא מהם בעור שיניו.
מדהים היה להיווכח כי חרף החוויות הקשות מנשוא שחווה, ניער חוצנו, שינס מותניו ושם עצמו למטרת קודש שממנה לא מש עד יומו האחרון: להציב שם ושארית לקדושים אשר בארץ אשר מסרו נפשם ולהזהיר גדולים על הקטנים לקדש שם שמים לזכרם ולעילוי נשמתם.
יום יבוא ובו אתאר עלי ספר את הרגע שבו ראו עיניי כיצד עיני הפלדה של ראש העיר הוותיק של ראשון לציון, מאיר ניצן, זלגו דמעות כמים; איך עברו בסך לפניו אלף וארבע מאות ילדי ת"ת בטבורה של עיר הקודש והמקדש, לא לפני שביקש ללמדם שיר שהוא עצמו חיבר והלחין על ציון רחל אמנו; וכיצד ישב במרומי מעונו אשר בו איווה מכון לשבתו בערוב ימיו, בשיפולי רחוב חנה הירושלמי והגיה בכתב ידו הנהיר (השמור עמי) יריעה נרחבת שכתבתי אודות מסכת חייו ומפעליו הנאדרים, בהאירו בלהט: "בנימין, דאס מוז זיין מיט פאייער" (בנימין, זה חייב להיות עם אש).
בן צ"ו היה האדמו"ר בעלות נשמתו השמימה. וכל ימיו היו: צו – מיד ולדורות.
(המבשר/ כ"ד בניסן תשע"ט)