הרב בנימין גולד
"הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה" (ויקרא ו', ב')
אמרו חז"ל: "כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר 'היא העולה' מי שמתגאה סופו יהיה 'על מוקדה' שנדון באש" (ילקוט שמעוני).
וכבר עמדו על כך, מה יש בעונש בעל הגאווה שנדון באש? שהרי כל העבירות אדם נדון עליהן באש של גיהנום, וק"ו בבעל גאווה שנחשב ככופר בעיקר?
בספר 'פנים יפות' כתב לבאר: שהקב"ה ברא את האדם אחרון, כדי שאם תזוח דעתו עליו, יאמרו לו 'יתוש קדמך', והאדם המתגאה סבור הוא, כי אדרבא, מי שנברא אחרון הוא החשוב יותר, ואז יאמרו לו, שהאש נבראה במוצ"ש אחרי כל הבריאה, והיא חשובה יותר, ובזה תמעט גאוותו, ולכן נדון הוא באש, לומר לו כי כל בסיס גאוותו בטעות הוא.
ונראה בעוד אופן לבאר, כי האש כוחה הוא בכך, שהיא שורפת הכל, ואין דבר העומד בפניה, האפשרות הטובה ביותר למנוע את נזקי האש, רק במניעת חומר בעירה ממנה קודם שתגיע, או לאחר שתגיע לחנוק את החמצן, שהוא חומר הבעירה שלה, אבל זה כבר קשה, כי לאחר שהאש בוערת כבר ממש קשה להשתלט עליה, והיא שורפת הכל.
לכך אמרו חז"ל כי הגאוותן נדון באש, לומר לו כי כוחה של הגאווה הוא כה מסוכן והרסני, שאם אדם הגיע למצב של הרגשי גאווה, היא כמו אש שאוכלת כל הנקרה בדרכה, כן הגאוותן, מרגיש הוא 'מלוא כל העולם כבודו', ואין אחד העומד בפניו, ובדרכו ירמוס כל הנקרה בפניו, ואף לא יסכים לקבל דעת מאן דהוא, המוכיחו על גאוותו, כי הוא מרומם ונעלה מעל כולם, ולכך לא יהיה מה שיעצור אותו לחדול ממעשיו הרעים בגלל מחשבת גאוותו.
הדרך היחידה לאדם להינצל ממידת הגאווה, היא כמו הדרך להינצל מהאש, והיא לסכל ולמנוע מראש כל חומר בעירה לפני שהאש מגיעה בכלל, כן האדם, עליו להימנע מכל מצב שאפשר להגיע בו לידי גאווה, כדי שכשהוא יגיע לידי ניסיון, לא יהיה לפניו חומר הבעירה של הגאווה, אם בחשבון דעת כי עני ואביון הוא בדעת והשכל, אם בהתבוננות על רוע מידת הגאווה שעליה נאמר "תועבת ה' כל גבה לב".
●●●
בפתיחה לספר 'לב אליהו', מובא מעשה שסיפר ידידו של מרן הגר"א לופיאן זצוק"ל, הר"א קרוזנר, וכך סיפר: "וכעת אספר דבר שקרה בעת שנפגשתי אתו בארץ הקודש בשנת תשי"ח, אז היה משפיע רוחני בישיבת 'כפר חסידים', ושהיתי שם כמה ימים, והוא הזמין אותי לישון אתו בחדרו.
"ויהי בבוקר יום אחד, נתעוררתי מוקדם, והנה אני רואה את הגה"צ מוה"ר ר' אליהו ז"ל, עומד ליד החלון ומדבר כאילו אל עצמו ובלחישה, כדי שלא להעיר אותי משנתי. הטיתי אוזני ושמעתי כיצד הוא חוזר פעם אחר פעם על הפסוק: 'ולא תביא תועבה אל ביתך'.
"תמהתי מה פשר שינון הפסוק הזה בשעת בוקר מוקדמת? קמתי ממטתי, ושאלתי אותו במחילה מכבודו שיואיל לומר לי פתרון דבר זה. ויען ויאמר: 'אהה כי עוררתי את כבודו מהשינה'. השבתי לו כי הייתי ער מכבר, אך הטיתי אוזני ושמעתי את הדברים, ומבקש אני ממנו לומר לו את פשרם. נענה ואמר לי: 'יודע כבודו כי אנו הולכים עוד מעט להתפלל בישיבה, מקומנו בישיבה בכותל המזרח, ובני הישיבה מכבדים אותי בהכנסי להיכל הישיבה בקימה, ואף ממתינים לי אחרי קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה, יש אם כן לחשוש שמא חס ושלום תיפול גאווה בליבי, ואף כי לא שייך בזה להיכשל בגאווה ממש, מכל מקום לגבהות לב יש לחשוש, והרי נאמר 'תועבת ה' כל גבה לב', והאי 'כל' לרבות בא מעצמו, כלומר כל גבה לב, אפילו בכגון דא, במי שנתמנה למשפיע בישיבה וכדומה לזה, שאי אפשר אחרת, וגבהות לב דמצווה ייקרא, ויתכן אף שבכהאי גוונא נאמר להיפך 'ויגבה לבו בדרכי ה", מכל מקום, מי יכול לשפוט ולומר שלא נתערבה בי חס ושלום גבהות לב שאינה של מצוה, וממילא נעשה האיש כמי שנאמר עליו 'תועבת ה' כל גבה לב' רחמנא ליצלן? האיך יוכל רב כזה להשפיע על התלמידים? זו היא הסיבה מדוע הנני משנן פסוק זה של "ולא תביא תועבה אל ביתך", כל בוקר לפני לכתי להיכל הישיבה'.
"בשומעי דברים אלה התפעלתי מאד, ומרוב התרגשותי אמרתי לו בתמיהה: 'כבוד ר' אלי', האם אנשים זקנים כמונו היום, שבורים ורצוצים בגוף ובנפש, יש לנו עוד לחשוש שמא ניפול בגאווה? ויפן אלי ויאמר 'מה השאלה?! משל למה הדבר דומה, לפצצה איומה שמונחת בפינה או בתוך אולם גדול מזה כמה שנים, ובמשך זמן זה חלפו לידה אלפי בני אדם ולא התפוצצה, האם משום כך אין כבר סכנה שמא תתפוצץ עוד?!! רק במחשבות כאלו אפשר להימנע כליל ממידת הגאווה המסוכנת, להיות מוכנים מראש ולמנוע ממנה את חומרי הבעירה שלה".
●●●
שח הרב הגאון ר' שמעון ראזובסקי זצ"ל, אב"ד דאיישישוק: "בשנת תרפ"ה, כשהחליט רבינו הח"ח לעלות לארץ ישראל, בא לעירנו איישישוק, אשר למד בה שמונים שנה קודם לכן, והיתה חביבה עליו כל ימיו, כדי להיפרד מכל תושבי המקום.
"טרם היפרדו מהאזור, בהגיע הידיעה על דבר בואו של הצדיק, יצאתי עם כל אנשי העיר מחוץ לתחום, כדי לקבל את פניו של גדול וצדיק הדור בכבוד ובהדור כיאות. כאשר הבחין בי הח"ח, ביקש ממני לעלות ולהיכנס לתוך העגלה שלו. כשנכנסתי כבקשתו מצאתיו יושב ובוכה בדמעות. שאלתיו 'רבי! מדוע הוא בוכה?', והשיב לי: 'על הכבוד הרב שאתם חולקים לי, שאינני ראוי לזה!'. והזכיר את דברי הירושלמי 'שאם חולקים כבוד לאחד עבור שתי מסכתות שהוא יודע, ולמעשה האמת שהוא יודע רק מסכת אחת, עליו להודיע ולגלות את האמת שהוא יודע רק מסכת אחת'. כמובן שניסיתי להרגיעו ולשדלו בדברים אך ללא הועיל, דעתו לא נתקררה כשהוא טוען שאין הכבוד הזה ראוי לו.
"כשראיתיו בכך אמרתי לו: 'הנה מבקשים אנו בברכת החודש 'ותתן לנו חיים של עושר וכבוד' ולכאורה יפלא עד מאוד, הלא מן הכבוד אנו צריכים לברוח כמטחווי קשת, ואיך א"כ מבקשים אנו חיים של כבוד? אך העניין הוא, שאנו מוסיפים תיכף ומיד 'חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים', כלומר, מה שאנו מבקשים חיים של כבוד, הוא כדי שתתרבה בנו אהבת תורה ויראת שמים, וכמובא בחז"ל מירושלמי (קדושין) שמתוך הכבוד שמחלקים לתלמידי חכמים, נוספת אהבת תורה ויראת שמים בעולם', ובכן המשכתי לומר אל הח"ח: 'על רבינו מעתה לשמוח ולא לבכות, שכן מתוך הכבוד שאנו מחלקים לו, תתווסף אהבת תורה ויראת שמים!'. כששמע הח"ח כך נחה דעתו והפסיק לבכות, ונראה על פניו הטהורות קרן אור של שמחה (מאיר עיני ישראל). רק אחר שהכין הח"ח עצמו בסיבה טובה שלא לבוא לידי גאווה מהכבוד שניתן לו, רק אז הסכים לקבלת הפנים הגדולה שעשו עבורו".