ופניהם איש אל אחיו
שמעתי מעשה על רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שישב ולמד עם שנים מתלמידיו. לפתע נכנסה לחדר אישה מוגבלת ובקשה ממנו שיתפלל על בנה החולה. ר' אלחנן ענה לו כמנהגו, וכפי שנהג תמיד לענות לכל מי שבא להתברך מפיו: "אני לא 'צדיק'. תלכי ל'צדיקים' שיתפללו עליו. תפילות של'צדיק' הן שיושיעו את בנך"!
כששמעה האישה את דבריו החלה לצעוק: "רבה! איך לא תתן לי ברכה? אנשים הולכים לקברי אבותיהם לבקש ברכה. הם בוכים על קבר אביהם, קבר אמם, ומתפללים לישועה, אבל אני – אבא שלי חי, גם אמא שלי חיה, ואין לי לאן ללכת להתפלל"…
התלמידים, שישבו במחיצתו של ר' אלחנן, שמעו את דברי האישה וחייכו… ר' אלחנן חשש שהאישה תראה את החיוך הזעיר שעמד בזוית פיהם, הוא מהר להיעמד מכסאו ולהסתיר אותם מעיניה, ומיד החל לברך אותה בכל הברכות שבתורה…
האישה שמחה מאוד והלכה מביתו בשמחה. משנותרו לבדם אמר ר' אלחנן לתלמידיו: "המוח שלי לא מצליח להבין: איך אפשר לחייך כששומעים שליהודי יש צרות?". אמרו לו תלמידיו: "רבה! לא צחקנו, חלילה, מהצרות שלה. צחקנו מהטפשות שלה"…
"ובכל זאת", הוסיף ר' אלחנן ואמר, "אינני מסוגל להבין כיצד אפשר לחיך כאשר מישהו נתון בצרה, איך ניתן לחייך בשעה ששומעים אמא מספרת על בנה החולה, הזקוק לישועה!"
(יחי ראובן)