מה קורה בחשבון הבנק?
אנו חיים בעולם שבו לא הכול זורם לפי התכניות; יש בורא עולם המסדר לכל אחד את חייו: הצלחות וכישלונות, חוויות ואכזבות – הכל כרצונו יתברך.
כהורים, אנו רוצים רק בטובת ילדינו; היינו רוצים לרפד להם את החיים, שתמיד יצליחו, ירוויחו, שהשלום והשלווה ישכנו באוהליהם, אולם שלמה המלך בחכמתו כתב שאדם לעמל יולד. אנו חיים בפרוזדור, לא בטרקלין, וכל אחד צריך לעבור את מסלול החיים שנקבע לו למעלה. השאלה היא, בתקופה שהילדים עדיין תחת חסותנו, ללא שום עול ודאגה, עד כמה עלינו לשתפם בקשיים ובהתמודדויות היומיומיות שאנו חווים.
יהיו שיגידו שצריך לתת לילדים שנים של שקט ושלווה, שלא ידעו צער ומכאוב; דיה לצרה בשעתה, כשהם יתמודדו עם קשייהם בהמשך החיים. הורים כאלו יסתירו כל מידע על מצבי בריאות, קשיים בפרנסה, בשידוכים ובנישואי הילדים. הם ישדרו לילדיהם תמיד שהכול בסדר, הכול זורם על מי מנוחות.
מנגד, יהיו הורים שישתפו את הילדים הגדולים בקשיים. הם יסבירו שכעת יש עיכוב במשכורת, או לחילופין כעת אחד ההורים לא חש בטוב. הם ידרשו התחשבות במצב הכספי, או לחילופין – עזרה בנשיאה בעול. הורים אלו ישלחו את ילדיהם לשלם חשבונות חשמל וטלפון או להפקיד כסף בבנק, מתוך גישה שטוב שהמתבגרים יחושו קצת מה הם החיים; יבינו שעל חשמל משלמים, ושהבנק לא מחלק כסף, אלא בעיקר בולע כסף.
ברור שאין כוונתנו לשיתוף הילדים בנושאים אלו בכל העומק, כמו פירוט סכום החובות ורשימת הגמ"חים. אנו מדברים ברמת העיקרון: האם עדיף לדאוג לילד לאווירת חיים שלווים ומתוקנים, דבר שיוסיף לו שלווה ושמחה, ואולי גם יטעין את המצברים לחיים בהמשך, או יש צד לומר שילד כזה חי בבועה כלשהי, במין דמיון, וכשינחת לתוך ים החיים – יגיע כשכולו בוסר ולא בשל. בכל קושי שיחווה – יחשוב שרק הוא מתמודד, והוריו חיו טוב יותר.
ילדות ללא דאגות, האומנם?!
נפרט את שתי הגישות:
תיאר לי אברך שחי כל ימיו על מגש של כסף, ללא שום מושג של עלויות ומחירים, איך בקנייה הראשונה שערך עם זוגתו מילא עגלה בכל טוב, בלי הבנה שזה עולה, ובכך סיים את הסכום שקיבל מהוריו להתחלת החיים. הוא היה בהלם. פתאום קלט שהחיים עולים כסף. הוא נכנס לחרדה; מנין יהיה לו, איך ירוויח וכו', דבר שלא היה קורה אם היה שותף בבית הוריו להחלטות על קיצוצים או צמצומים. הוא היה חי את זה כבר מצעירותו, והיה מבין שאלו החיים.
כל התמודדות מחשלת. כל התנסות במצב לא נעים בונה את הכוח למקרה הבא. כשילד מודע למצבים שבהם האם לא חשה בטוב, יקל עליו להתמודד במצב כזה בביתו, בעוד אם הכול היה מוסתר, הוא יחשוב שמשהו לא בסדר אצלו, כשתגיע התמודדות כזו.
נציין נקודה נוספת: לעולם לא נדע בבירור מה הילדים כן יודעים, מה הם קלטו ומה הבינו. יש הורים שבשיטתיות לא ישתפו את ילדיהם בצורה מכוונת, אבל הם אינם יודעים שהילדים בנו לעצמם, מחצאי שיחות שקלטו ומניתוח התנהגות, תיאוריה שלמה על מה שקורה.
הם יכולים להסתובב בתחושה שהמצב גרוע עד גרוע מאוד! עובדה שההורים לא רוצים שהם ידעו. מי יודע מה המחלה המסתורית של האמא שדואגים לה לאחרונה כל כך?! ילדים אלו חיים בחרדה עמוקה יותר מאותו ילד שקיבל מידע חלקי על המתרחש.
האם לשתף ילד בקשיים?
כעת נחזור לחדד את הגישה הטוענת: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"; ילדים הם ילדים, וצריך להעניק להם ילדות חלקה, נטולת דאגות. הטענה המרכזית כאן היא, שלילד אין כלים ויכולות לקבל דברים בפרופורציה הנכונה, ולכן כל קושי או התמודדות שהוא שותף בהם, אפילו באופן חלקי, יקבלו פרשנות על פי ראייתו. כל קושי בפרנסה יתקבל אצלו כפשיטת רגל עד כדי הזדקקות לארגוני צדקה, כל חולשה או עריכת בדיקות תתפרשנה כמחלה חשוכת מרפא.
לכן עדיף לא לומר, ומספיק מה שהילדים קולטים בעצמם; עדיף שהם יראו בהורים אנשים חזקים היודעים את אשר לפניהם. כשיתוודעו לדברים בבגרותם – יהיה להם אומנם קשה, אבל הם כבר יהיו בעלי כלים של אנשים מבוגרים.
לדידם, כשילד משלם חשבון חשמל וטלפון, הוא מרגיש בכל כוס מים ובכל הפעלת טייפ שהכסף נגמר, ולפעמים אף יפַתח שאיפה לחיים של עושר וכבוד, דבר שבוודאי איננו מעוניינים בו.
אז מה המסקנה?
האמת היא, שהדרך הנכונה היא כנראה בנקודה כלשהי באמצע: אפשר וחשוב לשתף, אבל עד גבול מסוים, כשהחבל הדק הוא בנקודה שבה הילד יודע מה קורה, אבל אין זה הופך להתמודדות שלו, וכל ערום יעשה בדעת.
כאן לא בית משפט!
הורים רבים שואלים: עד כמה עלינו לשתף את ילדינו בהסברים העומדים מאחורי הדרישות שלנו; מה בעצם עלינו לענות כשילדים שואלים: אבל למה?
אין תשובה חד משמעית! יש הבדל בין ילדים קטנים, שמטבע הדברים אי אפשר להסביר להם, לבין מתבגרים המסוגלים להבין. כמו כן, יש תחומים שבהם אין בעיה להסביר, ויש כאלו שמחמת דקויות אין לילד ואף למתבגר כלים להבינם.
בשונה מבית משפט, שבו השופט מנמק בדרך כלל את החלטתו, בבית אנו יכולים, ובמקרים רבים גם צריכים לדלג על שלב זה. במקרים רבים קשה עד בלתי אפשרי להסביר לילדים את מכלול השיקולים שקדמו להחלטה, לכן יש לגיטימיות לומר: "כך החלטנו". אבל באופן כללי, מה שאפשר להסביר – ננסה להסביר, למה לא, אבל ללא שום תנאים; הדברים צריכים להתבצע בכל מקרה, גם אם ההסבר לא יתקבל על הדעת. אנו מסבירים רק כדי לא ליצור 'אנטי'.
יש כמה מקורות לכך שלא תמיד צריך להקדים הסבר לדרישה, ונביא אחד מהם: יעקב אבינו מצווה את יוסף לקברו בארץ כנען, הוא אף מחייב אותו בשבועה על כך, זאת ביודעו כי יוסף לא מבין למה נקברה אמו רחל בדרך… רק לאחר זמן נקרא יוסף שוב ליעקב, ואז מגיע ההסבר: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל". למדנו שקודם מצייתים, ורק בהמשך מסבירים.
כדוגמה, ניקח מקרה שבו הדיון עם הילד הוא למה לנסוע / לא לנסוע למקום מסוים. לילד יהיו הרבה יותר נימוקים למה לקבל את דרישתו, ממה שיהיו לנו נימוקים להחלטתנו, אך כל הנימוקים שלו יחד אינם שווים כקליפת השום לעומת הערך שאנו מקפידים עליו. הילד יהיה מוכן להשקיע המון זמן בוויכוחים ושכנועים, מעבר לזמן וליכולות שלנו. לכן חשוב, בדורנו בפרט, ללמד ילדים לבצע דברים גם ללא נתינת הסברים; זה מעניק להם בסיס יציב וחוסן נפשי.
כל זה בתנאי כפול, ששמענו מה הילד רוצה, ולמה הוא חושב שמגיע לו. ילד המרגיש שאפילו לא מוכנים להשקיע זמן כדי לשמוע את דעתו בשלב הדיונים, חש שסותמים לו את הפה וצובר מרירות וכעס. לכן נקשיב, ניתן לילד להתבטא, אחר כך נשקול את הדברים, ואז, כשנודיע על החלטתנו ללא פירוט הנימוקים – גם אם ההחלטה תהיה שלילית – יחוש הילד שכיבדנו אותו והתחשבנו בו, ובכל זאת, כנראה מסיבות אחרות, סירבנו הפעם.
2/266