הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
אנו מסובים לשולחן ראש השנה, שמחים מחד ומפחדים מאימת הדין מאידך. אב המשפחה בוצע על החלות וטובל אותם בדבש, וכעת מתחילים עם ה"סימנים". הפירות ומיני המאכלים מועברים מיד ליד בדחילו וברחימו וכולם עוצמים עינים ומבקשים, מתחננים לשנה טובה ומתוקה. מה הם, ה"סימנים" ועניינם?
הגמרא בהוריות (יב, א) אומרת: "השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיחזי ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סלקא ותמרי". הגמרא בכריתות (ו,א) כותבת גם היא כך, אך ישנו כאן שינוי משמעותי, שינוי של מילה אחת, בין שתי הגמרות, "יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא". השיטה מקובצת ועוד ראשונים גורסים גם בגמרא בכריתות ש"יהא רגיל איניש למיחזי", שהכוונה שצריך לראות את הסימנים ואין צורך לאוכלם. גם בתשובות הגאונים מסופר שנהגו להביא לפני רב האי גאון סלסלה עם מיני הסימנים. הוא נטלם בידו ואמר עליהם את הבקשה, מבלי לאוכלם.
לעומת זאת, בתשובת הגאונים מוזכר בפירוש שנהגו לאכול את הסימנים ולא רק לראותם, וכך פסקו השולחן ערוך ויתר הפוסקים.
הקדמונים החשיבו ביותר את אכילת ה"סימנים". המהרי"ל ז"ל, אבי מנהגי אשכנז, כותב שישנם מקורות לסימני ראש השנה מהתורה, מהנביאים ומהכתובים, והוא פורס אותם אחת לאחת. ה"חיי אדם" (כלל קלט, ו) כותב שטעם ה"סימנים" הם לאור דברי הרמב"ן (בפרשת לך לך) שכתב שכל פעולות הנביאים נעשו כדי להוציא את הדברים מהכח אל הפועל, ו"דע כי כל גזירות עירין, משיצא למטה סימן לזה לא משתנה בשום אופן, וזה נראה לי ברור שהוא הטעם שאמרו רז"ל "השתא דאמרת סימנא מילתא". ה"בן איש חי" (בשו"ת תורה לשמה סימן לא) נשאל להסבר המנהג ניעור הבגדים בשעת אמירת תשליך, לסימן לזריקת העבירות לתוך המים, והוא מסביר ש"אין להרהר אחר מנהגן של ישראל הנזכרים בשאלה, יען כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למעלה", והוא מביא על כך מספר דוגמאות מהתנ"ך ומאריך בענין מופלא זה.
הראבי"ה (ח"ב תקמ"ז) מביא את תשובתו של רבי נטרונאי גאון ז"ל, שנשאל מדוע אין בעיה של "ניחוש" בעשיית כל הסימנים הללו. וכך כותב הוא: "מצאתי בתשובת קדמונים שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלין דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שמן, ואוכלין רוביא וכרתי, ושאנו שוחטים תרנגולים בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצפרנים ב"בורא מאורי האש" ומטילים מים על כוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם: הנה זה הנחוש טוב הוא ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילים לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל, לראש ולא לזנב. ומה שאנו אוכלין טיסני עם בשר ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן אומר בעזרא "לכו אכלו משמנים". רביא שהוא פול המצרי אנו אוכלים, כדי שירבו נכסינו כרביא זו. וכרתי אנו אוכלים כדי שיכרתו שונאינו".
'המאירי' כותב שהיו מושחים את המלך למלוכה ליד המעיין, לסימן טוב שמלכותו תימשך כמעיין נובע, והוא כותב שלכך נועדו גם סימני ראש השנה, לרמוז לדברים הטובים הרמוזים בהם.
השל"ה הקדוש הבין הבנה אחרת במנהג ה"סימנים". השל"ה שואל: "יש להקשות, במה שכתב רוביא – ירבו זכיותינו. אמת, כי לשון רוביא מורה על "ירבו", אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו? אולי הכוונה לריבוי זכויות בעולם?. וכן בכרתי – יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שהכוונה לשונאינו, אולי חלילה וחס להיפוך?".
לכן מסביר השל"ה כך: "אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה. כשמניח רוביא על שלחנו ואוכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא שהעיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא עושה רושם שתתקיים תפילתו".
לאכול או להסתכל?
כאמור, פעם אחת מובא בגמרא שעלינו לאכול את הסימנים ופעם שניה מובא שעלינו להביט בסימנים. מסיבה זו כותב הכף החיים שאדם שאינו יכול לאכול את הסימנים מטעמי בריאות או מחשש תולעים וכדומה, די לו שיביט בהם ויאמר עליהם את ה"יהי רצון". ומסתבר שכאשר הילדים אינם רוצים לאכול חלק מהסימנים, בגלל ש"זה לא טעים", נציע להם לפחות להביט בסימנים הללו ולומר עליהם את ה"יהי רצון".
התפוח בדבש התקבל מאד, אף יותר מיתר ה"סימנים" המוזכרים בגמרא, למרות שמקור אכילתו נמצא במקור מאוחר יותר, בספר הטור, הכותב שנהגו לאוכלו באשכנז. ככל הנראה באשכנז לא היו מצויים הסימנים המובאים בגמרא ולכן התפוח כבש את מקומו בסערה, עד כדי כך שישנם רבים שאוכלים תפוח בדבש ורימון ולא אוכלים כלל את הסימנים המובאים בגמרא.
יתכן שהתפוח בדבש זכה לעדנה מיוחדת גם בגלל הסודות הטמירים הטמונים באכילתו. רבנו הגר"א ז"ל כותב ש"אוכלים תפוח על שם "ופריו מתוק לחיכי" וכמו שכתוב "כריח השדה" ומתרגמין "חקל תפוחין", והיה בראש השנה, כידוע". הט"ז כותב בשם המהרי"ל ש"תפוח הוא רמז על שדה תפוחין, הידוע על פי הקבלה", והגר"ח פלאג'י זצ"ל כותב: "וכשאוכל התפוח יכוון לחקל תפוחין קדישין, הרומז לשכינה שעכשיו הוא בבחינת דין קשה ובאכילת התפוח יכוון להמתיק הדינים". בספר "תורת אמת" מסביר שהתפוח רומז על גדולתם של ישראל, שחז"ל אומרים שישראל משולים לתפוח, ש"מה תפוח פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע", ובפרט שגם כעת, בליל ראש השנה, אנו יושבים ואוכלים את סעודת החג מתוך ביטחון שהקב"ה יעשה לנו נס ויצדיק את דיננו, וזהו עוד לפני ששמענו שיצאנו זכאים בדין, בחינת הקדמת "נעשה" ל"נשמע".
הרמ"א כותב בשם הגאונים ש"ויש אוכלים רימונים ואומרים "נרבה זכויות כרימון". ברימון, כך כתבו הספרים, ישנם 613 גרעינים, כמנין תרי"ג המצוות, וגם אמרו חז"ל על הפסוק "כפלח הרימון רקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. הגר"ח פלאג'י כותב שכשם שברימון מסירים את הקליפות ומגלים את הגרעינים, כך על ידי התשובה סרים הקליפות ושבים המצוות.
— כיצד יתכן ש'ירבו זכויותינו כרימון'. והרי כעת יש לנו רק את הזכויות שעשינו, וכיצד נוכל להרבות אותם, אם לא עשינו אותם?
מבארים שהרי כשאדם שב בתשובה מאהבה, עוונותיו נהפכות לזכויות, ואנו מבקשים שנזכה לשוב בתשובה מאהבה ובכך ייהפכו העבירות לזכויות, ואנו "נרבה זכויות כרימון".
ישנם המסבירים שאנו מבקשים מהקב"ה שיצרף כבר כעת לחשבון זכויותינו את ה'קבלות' לחיזוק המצוות שאנו מקבלים על עצמנו לקראת השנה החדשה.
הסימנים- מה לקנות?
נתחיל מהסימנים החשובים יותר, אלו המובאים בגמרא עצמה, הכותבת שעלינו לאכול קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי.
* קרא, כותב רש"י הוא דלעת. הדלעת בארמית הוא "קרא" ובערבית "קרע". ה"טעמי המנהגים" מסביר שאוכלים קרא כיוון שהוא גדל מכוח אור הלבנה, המניע את כוח המים ומעורר מבפנים. וכמו כן הוא קר מבפנים ויש בו כעין התקררות הממתיקה את כוח הדינים.
* "רוביא", כותב רש"י, הוא תלתן, ופירש רש"י "שהם גדלים מהר ויש מהם שהם מתוקים". המהרש"א מסביר שהם גדלים במהירות ולכן יש באכילתם סימן טוב לגדילה וצמיחה מהירה של המזל הטוב. החיד"א ב"ברכי יוסף" מסביר שטעם אכילתו הוא כיוון שהרוביא מחזיק בקלח אחד פולים רבים, ויש באכילתו סימן טוב, שירבו זכויותינו ונפרה ונרבה. בערבית נקרא "רוביא" בשם "לוביא", ולכן כותב ה"בן איש חי" (פרשת ניצבים,ד') שלכן יש להוסיף ב"יהי' רצון":"ותלבבנו". ישנם הלוקחים כ"רוביא" תלתן המזוהה כצמח ה"חילבה", הנאכל בקהילות תימן.
* כרתי: ל"כרתי" לוקחים מין של בצלים גדולים או בצלים קטנים שעליו ארוכים, ובערבית הוא נקרא "כראת". ויש שלוקחים כרישה, לוף.
הט"ז מסביר בשם האגודה שלוקחים רוביא וכרתי בגלל מהירות גדילתם, שיש בכך סימן טוב, ולא רק מפני השם "כרתי".
השולחן ערוך כותב שבאכילת כרתי אומרים: "שיכרתו שונאי ה'" ובפוסקים אחרים הנוסח הוא "שיכרתו שונאינו". במחזור ליוורנו, בו מובאים מנהגי הספרדים, הנוסח הוא: "שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו".
* סילקא- רב האי גאון כותב ש"סילקא" הוא תרד, וכך מבואר ברשב"ם בפסחים (קיד,ב). ה"בן איש חי" (שנה שניה, פרשת נשא) כותב שהסילקא נגוע בתולעים, ולכן שיביאוהו לשולחן, אך לא יאכלוהו, וכך נפוץ המנהג בקרב יהודי בבל.
השולחן ערוך כותב שבאכילת הסילקא אומרים: "שיסתלקו עוונותינו". הכלבו כותב שאומרים: "שיסתלקו עוונותינו ויסתלקו שונאינו וכל מבקשי רעתינו". ובמחזור ליוורנו מובא שהספרדים אומרים: "שיסתלקו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתינו סורו ממני כל פועלי און, כי שמע ה' קול בכיי, סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו צאו מתוכה" וכו'.
סבתא שלי, מרת ציפורה מאיר תחי', שתמשיך להיות בריאה ולהאריך ימים באושר ובנעימים, הינה דור שביעי בארץ ישראל, בת לגדולי ה"פרושים" תלמידי הגר"א ז"ל. סב זקנה, רבי צבי הירש, היה בעל-התוקע של אדונינו הגר"א ז"ל מוילנא. סבא שלה, הרה"צ רבי אפרים שמואל לרנר זצ"ל, הקים את בית כנסת הגר"א המיתולוגי ב"שערי חסד" ושימש כבעל התוקע של כל גדולי ירושלים. ואילו סבא שלה מצד אמה הוא מצאצאי ה"שארית יהודה", אחיו של ה"בעל התניא", ומגדולי חסידי חב"ד ב"שערי חסד". כשסבא שלה מצד אביה זעק בתפילה כשליח הציבור בבית כנסת הגר"א, זעק לעומתו הסב השני שלה, החבדני"ק, שליח-הציבור ב"קהל חסידים" הסמוך…
סבתא תחי' לאוי"ט מכינה כ… 350 מנות מכל "סימן" מסימני ראש השנה, אותם מקבלים כל הילדים, הנכדים, הנינים ועוד משפחות רבות של מחותנים וקרובים, בני משפחה רחוקים ויהודים שצריכים תשומת לב. התקשרתי אליה השבוע וביקשתי תידרוך-מעשי לרכישת ה"סימנים" וסבתא תחי' הסבירה: "קרא" הוא כמו ריבה צהובה, הנעשית מדלעת ירקרקה. ה"כרתי" הוא בצל עבה במיוחד שחלקיו נפרדים אחד מהשני. לבצל העבה מחוברים עלים ירוקים צפופים, כמו פרח ירוק. יש שעושים את הכרתי גם מהבצל וגם מהעלים שבו, אך אנחנו חוששים לנגיעות התולעים שבעלים אלו ולכן אני זורקת את העלים, התופסים יותר מחצי הבצל, ומשתמשת רק בבצל עצמו. כל הילדים, וגם המבוגרים, מבקשים תמיד כמות כפולה של כרתי, בגלל טעמו המיוחד. היום קניתי את ה"כרתי" בשוק מחנה יהודה במחיר של 15 שקל לק"ג, אך בשנה שעברה הוא נמכר ב-25 שקל לק"ג. הספרדים לוקחים ל"רוביא" שעועית רטובה, שנקראת בערבית בשם "לוביא", אבל אנחנו, האשכנזים הירושלמים, לוקחים סוג של שעועית יבשה, הנקראת "רוביא". שעועית חומה שבכל גרגיר יש כתם שחור באמצע. ל"סילקא" ישנם שלוקחים תרד. התרד הם עלים קטנים. אך אנחנו לוקחים עלי סלק, שעליו גדולים, ועושים ממנו קציצות ירוקות וטעימות, שהן גם בריאות במיוחד. אם אתם מסתבכים, הטוב ביותר הוא שפשוט תגיעו לשוק מחנה יהודה ופשוט תבקשו קרא ורוביא, כרתי וסילקא, והמוכרים יתנו לכם את כל הסוגים הנכונים"…
ה"תמרי" הוא, כמובן, פרי התמר. רבים לוקחים תמרים יבשים, אך כשיש חשש לתולעים, לוקחים תמרים לחים. נוסחת השולחן ערוך היא לומר עם אכילת התמרים: "יתמו שונאי ה'". רב האי גאון כותב לומר "יתמו עוונותינו" ובמחזור הספרדים ישנו נוסח ארוך יותר.
הגר"ח קניבסקי שליט"א: לא לשבבי אגוזים בעוגה
מספר נשים צדקניות מעירנו התעניינו בשאלה מעשית. האם ניתן לאכול בראש השנה שביבי אגוזים הנמצאים בתבשילים או בעוגות?
הרמ"א (סי' תקפ"ג) כתב בשם המהרי"ל שמדקדקים שלא לאכול אגוזים בראש השנה, כיוון שאגוז בגימטריא "חטא", וגם מפני שאגוזים מרבים כיחו וניעו (=כיחכוח וליחת הגרון) ומבטלים את התפילה. הטעם הראשון הוא תמוה ביותר, שהרי אגוז הוא בגימטריא 17 ואילו חטא הוא בגימטריא 18, ואם כן, אגוז כלל אינו בגימטריא "חטא"?!
הישוב המקובל בדבר הוא שלמרות שכותבים "חטא" כך, אך כשהוא נשמע, לא שומעים בו את האות אלף, והוא נשמע "חֶט". החתם סופר (בהגהותיו שם על השו"ע) מסביר שחז"ל אמרו על הפסוק "אל גינת אגוז", שעם ישראל נמשלו לאגוז. כפי שאגוז, למרות שמתגלגל הוא למקומות מטונפים, הפרי שבתוך הקליפה אינו נמאס ומתלכלך, אף עם ישראל, למרות שמצויים הם בין אומות העולם, אינם מתלכלכים בפנימיותם. ומכיוון שאגוז רומז על הגלות וליכלוך ישראל, לכן לא כדאי להזכיר אגוז בראש השנה. ובפרט ש"אף גם זאת בארץ אויביהם", הם ראשי תיבות אג"ז".
ידידי הרה"ג ר' יוסף שלמה מאיר שליט"א, המתעסק רבות במנהגי אשכנז הקדומים, הסביר לי לפני מספר שנים, שהקדמונים ראו לנכון לקבוע מנהגים שונים לפי טעמים נסתרים וכמוסים שהיו להם, לפי חכמת הסוד ועוד, והם הלבישו את סיבותיהם בטעמים גלויים לעין, כמו ש"אגוז" בגימטריא "חטא". אך האמת היא שזאת לא היתה הסיבה הנסתרת לקביעת המנהג שלא לאכול אגוזים. אישוש לדבריו נראה מדיון האחרונים (ראו בהגהה ברש"י ישעיהו פי"א א' ועוד), שתמהו כיצד יתכן שלא לאכול אגוז, כאשר "אגוז" הוא בגימטריא טו"ב.
ה"יפה ללב" (סי' תקפ"ג) מעיר כיצד יתכן שישנה בעיה להזכיר חטאים בראש השנה, והרי אנו אומרים ב"תשליך" את הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם"?! אלא, מסביר ה"יפה ללב", ישנו עניין באגוז ש"אינו מסמנא מילתא באכילתו". ולא, לא הכל אנו מבינים ויודעים מדוע כך קבעו הקדמונים.
שאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, (באמצעות נכדו חביבו, ידידי רבי יעקב קניבסקי שליט"א) שמאחר שאין אוכלים אגוזים בראש השנה, האם ניתן לשים אגוזים בעוגה או בתבשילי ראש השנה, והשיב: עדיף שלא.
דברים אלו מסבירים את פסקו של רבנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שעדיף שלא לאכול גם אגוזים שבתבשיל או בעוגה, משום שאין אנו יודעים ומבינים בסודם של דברים, והטעם של ה'כיחו וניעו' הוא רק סימן גלוי לטעם הדבר, וכנראה שע"פ סודות הדברים, גם שברי אגוזים שבעוגה ובתבשיל אינם ראויים לאכילה בראש השנה.
2/240