הרב צבי וינברג
"וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כ"ב, ל"ב)
בתורת כהנים (אמור פרשה ט' אות ד) ילפינן מ"ונקדשתי" – "מסור את עצמך וקדש שמי". וכן פסק הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"א) "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל". והנה הטור (או"ח סי' סא) כתב, שיש לקרוא את קריאת שמע "באימה וביראה ובכוונה".
ובב"ח שם, כתב: "ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוון בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים להיות נהרג על קידוש השם המיוחד, שזהו "ובכל נפשך" אפי' נוטל את נפשך". (והובא במשנ"ב שם סק"ג, ועי' בחרדים (פ"ט אות טז) מה שהביא מקורות לזה מהספרי ומהזוהר).
בקובץ "תבונה" (בעריכת רבי ישראל זיסל דבורץ זצ"ל – ניסן תש"ח חוברת ח' – עמ' ע) מובא רשימות והנהגות מרבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, ושם (אות יא) מובא בזה"ל: הגאון ז"ל אמר, שיש לכוון בתיבות "שמע" – "אחד" של קריאת שמע, לששה אנשים שקדשו את השם [בראשי תיבות], והם: שמריה, מישאל, עזריה, אברהם, חנניה, דניאל ושמריה הוא בדורו של שמד שמסרו נפשם על קדושת השם", ע"כ.
(קב ונקי)