בחור אמריקאי, מבוגר למדי, גלוי ראש ובעל חזות מובהקת של יהודי מרוחק, מנותק. תיק כבד על גבו ועיניו החכמות מלמדות שהספיק לא רק לראות דבר או שניים, אלא גם ללמוד לא מעט, כבוגר אחת האוניברסיטאות החשובות בארה"ב. התעודות שהספיק לקבל במשך שנות לימודיו הלא מעטות, הוכיחו, שמדובר באחד המוחות המבריקים ביותר, בעל כישרון לימודי לא רגיל…
אבל כשדרך על מפתן היכלה של ישיבת 'אור שמח', כשהוא מבקש ללמוד לראשונה בחייו על מהות החיים, סודות הבריאה ותפקידו כאדם עלי אדמות, התברר לו שלהצליח באוניברסיטה לפעמים קל הרבה יותר מאשר בישיבה… בלימודיו האקדמיים הוא לא נתקל בקושי כלשהו, אבל לימוד התורה, בעיקר הגמרא, היה עבורו כמו הר גבוה, מכשול בלתי עביר.
ולא שהוא לא רצה, ולא שהוא לא התחבר. הוא שתה בצמא את ההרצאות המרתקות, התחבר לאור שביהדות והבין שהתשובות האמיתיות לכל השאלות – נמצאות בחיי התורה. הוא השתוקק באמת להתחיל וללמוד, להתחבר למעיין הנצח של מקור החכמה האלוקית, אבל התברר לו להוותו, שהדרך של קושיה ותירוץ, מורכבות של סוגיה וחישובים אנליטיים, המאפיינים את צורת הלימוד, לא מצליחים לבקוע את מסך האטימות המחשבתית שלו. אבל הוא לא ויתר. הוא המשיך ללמוד בימים ובלילות. נעזר בספרים, וכמובן בחברותות. מדי יום ביומו הוא נקש על דלת משרדו של ראש הישיבה, הגאון רבי נטע שילר, והתחנן על נפשו.
"השתכנעתי שהכל אמת, שהתורה ניתנה משמים והיא הדרך היחידה שמובילה לאושר ולסיפוק אמיתי. אבל מה שווה ההכרה, אם אני לא מצליח ליישם את מה שאני מאמין בו? איזה ערך יש לרצון שלי להיות יהודי אמיתי, אם אני לא מצליח להתחבר למקור, שממנו שואבים את כל הטוב הזה?"…
הרב שילר כמעט בכה יחד איתו. הכאב פילח את ליבו, אבל הוא לא נתן לצעיר ליפול ברוחו.
"עם ההולכים בחושך ראו אור גדול", הוא ציטט באוזניו את דברי המדרש הנודעים. "אם אדם מתחיל ללכת בדברי התורה, סופו שהתורה תאיר את חשכת חייו". וראש הישיבה הכריזמטי, החם והאבהי לא מסתפק רק במילות הנחמה והעידוד. הוא טרח ויגע, השיג לבחור צמא הדעת את החברותות הטובים ביותר מקרב הבחורים והר"מים, כשהוא מנסה לסייע לו ככל יכולתו.
והצעיר אכן ישב ולמד, השקיע והתאמץ. אחרי תקופה לא קלה הוא התחיל פתאום להתחבר, להבין. ההמשך היה קל יותר, מענג ומפעים. הוא גילה את האור, ובצימאון אדיר התנפל על באר המים החיים, שהרווה את נפשו הצמאה והמשתוקקת.
היום, ובעצם כבר לפני שנים לא מעטות, מכהן ה'צעיר' הזה, שזקנו כבר הספיק להלבין, כר"מ באחת הישיבות הגבוהות הידועות ביותר. מבטאו האמריקאי מסגיר את ארץ מוצאו, אבל איש מתלמידיו בעבר ובהווה לא מעלה על דעתו, שאותו תלמיד חכם מופלג, לא ידע צורת אות עברית במשך שני העשורים הראשונים לחייו.
ומשהו נוסף הם לא יודעים: שמגיד השיעור הנערץ, הבקיא בכל סוגיות הש"ס הוא גם בוגר של 'אור שמח', הישיבה הראשונה בעולם לבעלי תשובה, שהפכה ברבות השנים לאימפריה שהוציאה מתחת ידיה קרוב לעשרת אלפים בוגרים, שהקימו בתים של תורה…
גלות אמריקה
הגאון רבי נטע שילר, ראש ישיבת 'אור שמח' בירושלים, נולד בשנת תרצ"ז בשכונת איסט פלטבוש בניו יורק. באותה תקופה היה רק ילד נוסף אחד שחבש כיפה, וזה העניק לו את התחושה שלהיות בן תורה נחשב משהו ייחודי, בד בבד עם הרצון לדאוג שיהיו כמה שיותר יהודים כמוהו. את חינוכו הוא קנה בתלמוד תורה בקראון הייטס. כשבגר, למד בישיבת 'רבי חיים ברלין', וקנה חכמה מפיו של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בעל ה'פחד יצחק'. בהמשך למד בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור, ממורו ורבו הגאון רבי שמואל יעקב ויינברג זצ"ל, חתנו של ראש הישיבה הגאון רבי יעקב יצחק רודמן זצ"ל. השניים למדו תקופה ארוכה בחברותא.
בשנת תשל"ב, הוא החל במשימה המרכזית של חייו, הקמתה של ישיבת 'אור שמח' עם שותפיו לדרך.
העיתוי להקמתה של הישיבה, השתלב באופן יוצא דופן באג'נדה ובמטרה של הגר"נ שילר. היה זה שנים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים, שגררה בעקבותיה גל של חזרה בתשובה בארץ, זאת למרות שקהל היעד היה במקור צעירים אמריקאים, ודוברי אנגלית ממדינות נוספות.
בתחילת הדרך היו שותפים בהקמת הישיבה, ארבעה תלמידי חכמים בעלי חזון ומבט מרחיק רואי: הגאון רבי נח ויינברג זצ"ל, הגאון רבי מנדל ויינבך זצ"ל, הגאון רבי יעקב רונברג זצ"ל, ויבלחט"א הגאון רבי נטע שילר, אלא שתקופה קצרה לאחר מכן, פרש הגר"נ ויינברג, והקים את ישיבת 'אש התורה' ברובע היהודי בירושלים, שפונה לאותו קהל יעד, אבל במתכונת שונה, בעוד רבי יעקב רוזנברג זצ"ל עזב לאחר שבע שנים והקים את 'מכון שלמה'.
"כאברך צעיר יצא לי להיפגש לא מעט עם סטודנטים יהודיים שהגיעו מחו"ל", משחזר הגאון רבי נטע שילר את ימי הבראשית של הקמת הישיבה. "למרות שהם לא שמרו מצוות, ראיתי אצלם התעניינות ופתיחות ללימוד והעמקה ביהדות, שבאה לידי ביטוי במיוחד כאשר הגיעו ארצה לביקור. אם לפני כן הם הגדירו את עצמם כאמריקאים, כשהם הגיעו לבקר כאן – הם פתאום אימצו לעצמם את הזהות היהודית. עם עמיתי רבי נח ויינברג זצ"ל, התחלנו ללמוד איתם בעצמנו, ואף חיפשנו להם חברותות מקרב בחורי הישיבות דוברי האנגלית שלמדו ב'חברון', ב'מיר', ב'בריסק' או בישיבות אחרות שהיו בארץ באותן שנים. הגענו לאותם בחורים, ופשוט ביקשתי מהם לתרום שעה מזמנם עבור הבחורים האמריקאים, ולעזור לנו למלא להם את היום. הם נעתרו בשמחה, אבל ככל שנקפו הימים וההצלחה גדלה – הבנו שיש צורך להקים ישיבה מיוחדת, שתקלוט את אותם צעירים ותספק להם מסגרת לימודית תואמת סביב השעון.
"כאשר ראיתי שהמאור שבתורה בהחלט פועל לטובה, הגענו למסקנה שיש צורך במסגרת ממוסדת. בשלב הבא הבאנו את דבר קיומה של הישיבה למודעות של סטודנטים יהודיים ברחבי העולם, חבר הביא חבר, וכך נוסד הגרעין הראשוני".
אדם מחפש משמעות
כדי להקים ישיבה לבעלי תשובה, ועוד לכאלו שמגיעים מחו"ל, היה צורך בהרבה מאד יוזמה ויצירתיות. מוסדות מקבילים לבעלי תשובה, בארץ או בעולם, לא היו באותה תקופה. גם ארגוני הקירוב המוכרים לנו עדיין לא נוסדו. בהעדר דגם להעתקה, היה הרב שילר הנחשון שקפץ למים, יצר יש מאין ולמעשה המציא את הגלגל…
המשימה הראשונה הייתה לגייס את הצוות המתאים. כישיבה שפנתה לסטודנטים ואקדמאים, היה צורך לגייס מרצים שלימדו בעצמם במוסדות מקבילים בעולם, שיעניקו את הממד האינטלקטואלי להרצאות, על יסודות האמונה וההשקפה היהודית.
הגר"נ שילר: "בסייעתא דשמיא הצלחנו לגייס מרצים משכמם ומעלה, שלימדו בעצמם באוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם, כמו למשל הרב דוד גוטליב, הרב יצחק הטקין, הרב גיא מטלון ועוד בני תורה שהיו להם שפה ורקע מתאימים, כדי שיוכלו להשפיע על התלמידים. במקביל, התחלנו לגייס תלמידי חכמים מובהקים, דוברי אנגלית, שילמדו את המתחזקים הצעירים אל"ף בי"ת, חומש ומשנה, וכמובן גמרא".
המגמה הייתה להגיע לכמה שיותר תלמידים, ולהשפיע עליהם בצורה יסודית, אבל מהירה. בשל העובדה שלישיבה הגיעו בחורים רבים מחו"ל לתקופה קצובה של לימוד בחודשי החופש הגדול, חלון ההזדמנויות הקצר חייב את ראשי הישיבה לנצל היטב כל רגע, כדי להשפיע בצורה מיטבית.
"לשם כך, הוכנס מראש צוות גדול יחסית, בהנחה שככל שיהיו יותר מרצים, כל אחד יוכל לבחור את המתאים לו, ולהתקדם בקצב מהיר יותר. במקביל, היה צורך גם בכיתות קטנות ומותאמות לרמת התלמידים, שחלק גדול מהם לא ידע אפילו צורת אות בעברית. את התלמידים הללו, שחלקם היו בעלי תארים אקדמיים או בדרך לכך, אי אפשר היה ללמד קריאה בקצב של ילדי חיידר. היה צורך להנחיל להם את היסודות הנדרשים ללימוד במהירות המרבית, כדי שיספיקו לחוש את הטעם הערב של הלימוד המעמיק, שישאיר אותם בעולם התורה. היה זה אתגר חינוכי כיצד ללמד אותם את הטכניקה של השפה והמושגים המופשטים, בשל העובדה שמדובר באנשים מבוגרים, לא בילדים.
"ההבדלים התרבותיים בין הציבור הישראלי לאמריקאי, הביאו לפתחנו אתגרים חדשים", נזכר הרב שילר. "הישראלים שהגיעו אלינו היו אחרי צבא ובלחץ להסתדר בחיים, הם ידעו היטב את השפה ולכן יכלו להיכנס יותר מהר ללימוד של חומש, משנה וגמרא, לעומת האמריקאים שנדרש להם זמן יקר כדי להנחיל את היסודות. לעומת זאת, לישראלים היה צורך להעניק במהירות האפשרית את הטעם בלימוד, כדי להשאיר אותם אצלנו, מכיוון שלא היה להם את הלוקסוס להישאר ולחקור את היהדות במשך תקופה ארוכה. לאמריקאים היה הזמן הדרוש להיכנס ללימוד מעמיק של תקופה ארוכה, ולכן חלון הזמן שלהם היה ארוך יותר, להבדיל כמובן מהצעירים שהגיעו רק לחופש".
כולם בשביל אחד
מתי אדע שהגיע הזמן בו אוכל לעזוב את הישיבה, ולהיות בטוח שאני יציב ומבוסס מספיק בעולמה של תורה?
את השאלה הזו שמע הגאון רבי נטע שילר פעמים רבות, רבות מאד. אם היא לא נשאלה בפועל, הוא שמע אותה בעיני רוחו, אז הזדרז לענות עליה גם לפני שנשאל… התשובה לשאלה הזו ברורה מאד, ולמעשה מצביעה על הייחודיות של 'אור שמח', שבאה לידי ביטוי בעשרות שנות קיומה.
"ברגע שתעזוב את הישיבה, אם תפליג באנייה למחוז חפצך ופתאום יגיע גל גדול, יטביע את האנייה ויפלוט אותך לאי בודד עם הגמרא שבידך – אם תוכל לחוש סיפוק עצום במצב כזה, כשרק אתה והגמרא נמצאים בעולם, תדע שתוכל לצאת לדרך!".
"המטרה שלנו היא לא רק להחזיר בתשובה, אלא לגדל את בעל התשובה עד לדרגה של בן תורה אמיתי", מסביר הגאון רבי נטע שילר.
"בתחילת דרכנו אמר לי הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שאם אחרי תקופה התלמידים שלך יכולים להסתדר בעולם התורה – הצלחת. אך אם הם נשארים ככת בפני עצמה – נכשלת. אנחנו קיבלנו הכוונה ברורה מרבותינו, להמשיך ולהשקיע בבחור את כל הכוחות, את המקסימום האפשרי. בעוד בשיטות אחרות היחיד משרת את הכלל, אצלנו העיקרון הוא שהכלל, כל הכסף, הזמן, המשאבים והמפעל – הכל למען הפרט. בלי לחשב חשבונות כמה זה יועיל למפעל שלנו. הגמרא אומרת 'אלולי האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא', רק התורה יכולה לגרום לאדם להיות יהודי שלם ואמיתי, ברמ"ח איבריו. וככל שהשקיעה בתורה תהיה רצינית יותר, גם החיבור הפנימי ליהדות יהיה חזק ואיתן יותר".
מתי נעשה השינוי החיצוני?
"מבחינתנו, לא מהר מדי. אלו שבאים ל'אור שמח' מחפשים מקום שלא צריכים בין לילה להיראות כמו חרדי מלידה. קל להם עם העיקרון שלנו, לפיו אנחנו לא מכתיבים לאיש כיצד להתלבש. כמובן, ככל שהאדם הופך ליותר בן תורה, הוא בעצמו מחליף את הבגדים, אבל כאשר בחור שנמצא אצלי חודש רץ לקנות חליפה ומגבעת – אני אישית מציע לו להמתין מעט. לדעתי, כובע צריך לצמוח מתוך הראש, ולא מעליו. חילופי הבגדים מעניקים תחושה של סיפוק והתקדמות, ואם זה נעשה בשלב מוקדם מדי – הסיפוק הזה מגיע על חשבון סיפוק משינוי עמוק ופנימי יותר, ועלול להוריד את המוטיבציה להתקדם, וחבל".
(מתוך 'משפחה', א' תמוז תשע"ח)