"עשה לך תבת" (ו, י"ד)
'כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו' (רש"י)
לעתים מזדמנות אנחנו שומעים תגובות מאברכים בני תורה, בני עליה, כשמבקשים מהם לצאת אל ה"עמך":
"מה כבר אני יכול להשפיע? אין לי את הכוחות לזה!" או לחילופין – "מה הציבור הזה יכול להבין? מקסימום איזה סיפור! האם בשביל לספר סיפור יפה כדאי כל המאמץ והטרחה, והזמן היקר שמתבזבז?!".
רעיא שטיא! נתנו לך משמים כוחות, נתנו לך עוצמות! האם ניצלת אותם לייעוד שלשמן הם ניתנו לך?
לכל אחד יש עוצמות, השאלה היא האם הוא מוכן למסור את הנפש, ולנצל את העוצמות הללו, להציל את העולם מהמבול השוטף אותו?
המאמצים שלך למען קירוב רחוקים, הדמעות שלך עליהם – יכולים להציל אותם מן המבול!
כל אימת שאני מתבונן בדברים הללו, נשמתי רועדת. אני מפחד, האם אכן מנצלים אנו די הצורך את הכוחות שקיבלנו מהקב"ה, ומקדישים אותם למען כלל ישראל, או שאנחנו דואגים רק לעצמנו, בבחינת "שלום עלייך נפשי", ולא מתמסרים להצלתם של בני הדור המשוועים לעזרה.
זיכוי הרבים קודם לכל!
מי לנו גדול ממרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהקדיש כל כך הרבה מזמנו היקר להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בעיני מרן היה הזמן הדבר היקר ביותר עלי אדמות! הוא ניצל כל רגע ללימוד התורה, כל שניה היתה יקרה בעיניו מפז רב!
אני עדיין זוכר, לפני עשרות שנים, בעת שישבתי בבית מרן ודברתי איתו בלימוד, בא בנו ושאלו: "אבא! מה השעה?" נענה הרב ואמר לו: "בשביל מה אתה צריך לדעת את השעה? שב ותלמד! בכל שעה, תהא אשר תהא, צריך ללמוד". לדידו של מרן לא צריך שעון, לא צריך לדעת מה השעה, כל הזמן צריכים לשבת וללמוד!
אף על פי כן, כל אימת שהתבקש להקדיש מזמנו היקר, ולכתת את רגליו לחזק אחרים – לא חס על זמנו, לא הסתכל על התועלת האישית שלו, ויצא בחפץ לב למשימה. זיכוי הרבים היה אצלו בנשמה. הוא התמסר לעולם בכל ליבו ונפשו.
פעם אחת הזמנתי אותו לדבר בכנס של קירוב רחוקים שערכתי. והנה התברר שבאותו ערב עשה אחד מבניו סעודה לרגל סיום מסכת, וביקש מאביו לבוא ולהשתתף. הרב סירב לבקשתו!
"אבא"! שאל הבן, "לא תבוא לסיום מסכת שעושה בנך? האומנם הכנס ההוא חשוב לך יותר מסיום של בנך?".
"כן"! השיב מרן. "הכנס הוא זיכוי הרבים, וזהו הדבר שחשוב לי יותר מכל!".
לא היו אצלו נגיעות, לא היו אצלו אינטרסים אישיים! אם יש הזדמנות לזכות את הרבים – זה קודם לכל, אפילו לבן! כדאי בשביל זה להקדיש את היקר מכל – הזמן!
מרן, שכבר מגיל צעיר, עמל והתייגע על התורה הקדושה יומם ולילה, מיצה את כל כוחותיו לגדול בתורה, כל דקה היתה מחושבת ומנוצלת אצלו עד תום – לא הפסיק במשך כל שנות חייו לחיות עבור אחרים, ולא חי את חייו הפרטיים.
חלק בלתי נפרד מזיכוי הרבים של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, היה שיעורו הקבוע בישיבת "אור החיים", והנכונות להשתתפות בכל כנס לבעלי תשובה שערכה הישיבה.
לפני שאספר על היווצרות הקשר בין מרן לבין הישיבה, אקדים ואספר על היכרותי הראשונה עמו:
היה זה בהיותי בחור צעיר, לאחר בר מצוה, בגיל ארבע עשרה. למדתי בישיבת "תפארת ישראל" שבחיפה. בגיל הזה, הבחורים עדין לא נשארים בישיבה בימים הנוראים. בקשתי מראש הישיבה הגאון רבי מאיר דב רובמן זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים שבקלם, לסדר לי מקום באיזושהי ישיבה, כדי שאוכל להתפלל "תפלה ישיבתית".
לא רציתי להתפלל בבית הכנסת שבעיר מגורי, שיכון ד' בטבריה. הייתי בן הישיבה היחיד בכל השכונה בה גרתי! עצם העובדה הזאת לא הפריעה לי, אך דאגתי איך תיראה התפילה שלי בימים הנוראים? נפשי התאוותה לתפילה מסוג אחר לגמרי מזו שמתקיימת בבית הכנסת שבטבריה! התאוויתי לתפילה עם עוצמה, עם התלהבות, תפילה של קדושים: ראשי ישיבה ותלמידי חכמים.
ראש הישיבה שלח אותי לחתנו, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל, שהיה הר"מ שלי, ולימים הפך בעצמו להיות ראש הישיבה, והיה גאון גדול בתורה. ניגשתי אליו ובכיתי: "איך אלך הביתה לראש השנה? איך אתפלל בבית הכנסת השכונתי? אינני מסוגל".
הוא הבין היטב לנפשי, ואמר: "גם כאן, בחיפה, לא תמצא בית כנסת שמתפלל בסגנון שאתה מחפש. יש כאן רק קהילה של בעלי בתים, ומה הועילו חכמים בתקנתם אם תישאר כאן?".
הוא שלח אותי אפוא לאחיו בירושלים, שהתפלל בישיבת חברון, וביקש ממנו שיסדר לי מקום לידו בתפילה, וידאג לי גם למקום לאכילה ולינה שם.
מה אומר ומה אדבר? איזו תפילה, איזו התעלות, איזו ערגה לה'… אי אפשר לתאר זאת במילים! לפני התיבה עבר הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל. התפילה פשוט הציפה אותי. לשמוע את ר' שלום שואג "ה – מ – ל – ך" זה פשוט מרטיט את הלבבות! מרומם אותך לעולמות עליונים.
זה לא היה מבצע פשוט כלל ועיקר. המקום בישיבה היה צר מהכיל את המון הבחורים והאברכים שבאו להתפלל בישיבה, ולמצוא מקום פנוי היה בלתי אפשרי. דומני כי הוא הקריב למעני, ושלח את אחד מילדיו להתפלל במקום אחר, ובלבד למלאות את בקשת אחיו למעני.
אי אפשר לתאר במילים את החוויה הרוחנית שעברתי. איזו תפילה! תפילת עמידה לוקחת שעה שלמה, כשהמתפללים דבוקים בבורא עולם, ואין להם בעולמם כלום חוץ מהרצון להידבק בשכינה. לאחר מכן חזרת הש"ץ, כשכל הקהל מצטרף בסילודין לתפילתו של ר' שלום… ממש אש להבה…
בישיבה לא היה מקום לישון. כל החדרים בפנימייה היו תפוסים עד אפס מקום! והיכן הוא סידר לי לישן? כאן ברחוב יואל, מול הישיבה! זו היתה המכינה של ישיבת חברון, ישיבת תפארת צבי. כאן ישנתי! פלאי פלאות! ככל הנראה הקב"ה רצה שאסתכל מבעד לחלון על השטח ממול, שלימים נבנתה עליו ישיבת 'אור החיים'!
בשנה שלאחר מכן, בפרוס הימים הנוראים, שבתי לר"מ שלי, וביקשתי ממנו שגם השנה אני מעוניין להתפלל בישיבת חברון. התחננתי לפניו, שלמרות שאני מודע לקושי שבדבר, אינני מסוגל שלא לשוב ולהתפלל דווקא שם. תודה לא-ל, מאמציו נשאו פרי, וגם בשנה זו, בהיותי בן חמש עשרה, הוא סידר לי מקום בישיבה.
באותה שנה חל ראש השנה בימים חמישי ושישי, ומיד אחר כך שבת שובה. אחד מבני הישיבה הספרדים ניגש אלי ואמר לי: "לא רחוק מכאן, יש רב צעיר, שמוסר שיעור במשך שעה וחצי, ובמהלך השיעור הוא מצטט, מילה במילה, גמרות, ראשונים ואחרונים, ספרי שו"ת, והכל בעל פה, בלי להסתכל בשום דף".
רציתי מאוד לראות במו עיני את הפלא הגדול הזה, והלכתי עם הבחור בליל שבת, לאחר הסעודה, לשיעור בישיבת פורת יוסף.
זה היה מראה רווי הוד. בדיוק כפי שתיאר הבחור כן היה! במשך שעה וחצי עסק בשני עניינים: הלכות בשר חלק, וזמן רבינו תם ביציאת השבת. בלי שום ספר לפניו ציטט מכל מיני ספרי שו"ת, ומדבריהם של הפוסקים השונים שעסקו בעניין. הכל בעל פה, מילה במילה.
מלבד תלמוד התורה שבעניין, היה זה מעמד שמקרין ללבבות יראת שמים! לראות היקף שכזה, בהירות שכזו, שליטה בלתי נתפסת שכזאת.
לאחר ששמעתי את דברי מרן על חובת הזהירות לאכול בשר חלק, ולא בשר "כשר" בלבד. הדברים נכנסו לליבי, וכשחזרתי לבית הורי שבטבריה ביקשתי שמהיום והלאה לא יכנס לבית בשר שאינו "חלק"!
למחרת הסתובבתי ברחבי העיר, עד שמצאתי חנות אחת המוכרת בשר חלק, והמוכר שם הינו חסיד ירא שמים. שמחתי על המציאה, והודעתי לאמי: "מהיום קונים בשר רק מחנות זו!"…
מרן היה אז אברך צעיר לימים, והיה מדהים לראות את צורת הדיבור שלו. מרן דיבר בצורה מהירה מאוד, קולחת, בלי הפסק של שבריר שניה בין מילה למילה, מצטט בעל פה ספר אחרי ספר, שו"ת אחרי שו"ת, כשהוא מקשר דבר לדבר, שוזר מהלך אחד ארוך ומוצק, וקהל השומעים, פעורי פה, לדבריו המרתקים. מחזה פלאים [לימים, כשהייתי כותב במחברותיי את שיעורו הקבוע של מרן לבעלי בתים בבית כנסת 'שאול צדקה', לא הייתי מספיק לכתבו בשלמות מרב מהירות דיבורו, וכשהיה עוצר ללגום מעט מהתה שהונח לפניו, היתה לי הרווחה קלה…].
החלטתי כי זה יהיה הרבי שלי! כזה ראה וקדש! איחלתי לעצמי: הלוואי ואזכה גם אני לזכות את הרבים וללמדם תורה והלכה.
זו היתה הכרותי הראשונה עם מרן זצוק"ל. צפיתי ליום בו אסיים את לימודי בישיבה קטנה, ואלך ללמוד בירושלים עיר הקודש, שם אוכל לשמוע את שיעוריו ודרשותיו. ואכן, לאחר שנתיים, בלמדי כבר בישיבה גדולה בירושלים, הייתי הולך אחרי הסדר להאזין לדברותיו, וכך העמיק הקשר בינינו.
כל ליל שבת נוהג הייתי ללוותו, בחזרה מדרשתו בישיבת 'פורת יוסף' לביתו שברחוב אלקנה, ומנצל את הזמן לשאול אותו שאלות שהצטברו לי במשך השבוע. הייתי מעלה אותן על הכתב, משנן אותן היטב לפני השבת, ושואל אותו בדרכו הביתה. הוא היה עונה על כל שאלה במהירות הבזק, תשובה קצרה של מלים ספורות. לא היה לו זמן ליותר.
כבר בהיותי אברך צעיר, שזה עתה התחתן, כולי בגיל עשרים ואחת, והוא גדול עולם, זכיתי – ואיני יודע על שום מה – לקירבתו המיוחדת של מרן, וכל אימת שהייתי בא אליו, היה קורא לי: "בוא! שב על ידי"!
לימים, בשנת תשכ"ט, כשמרן נבחר לרבה הראשי של תל אביב, זכינו למלא את מקומו בשיעורו הגדול בכל ליל שבת בישיבת פורת יוסף.
היווצרות הקשר שלו לישיבה
והנה, לאחר שמרן כיהן בתפקיד הרב הראשי לישראל במשך עשר שנים, התקבל חוק בכנסת שרב ראשי לא יוכל להציג את מועמדותו לכהונה נוספת למשרה זו, ומרן היה שרוי מזה בצער. כאב לו שלא יוכל להמשיך לזכות את הרבים במלא העוז והעוצמה כפי שיכול היה לעשות זאת מכח תפקידו.
קיבלתי טלפון מהרבנית מרגלית ע"ה: "הרב אלבז! הרב בצער גדול. מיהרתי לביתו, הוא שכב בחדר השינה, עם ספר בידו. פניתי ואמרתי לו:
"ימחל לי רבינו! על מה ולמה כל הצער הגדול הזה? אם עד היום היה רבינו הרב הראשי של מדינת ישראל, מהיום והלאה הוא יהיה הרב הראשי של כל העולם! הרב לא ידאג! מהיום והלאה רבינו יהיה כתר לראשנו, ויווכח כי אלפי אלפים יגיעו לשיעוריו".
דיברתי בחום ובהתלהבות, וזאת אף על פי שהתביישתי מאוד לדבר. עד עצם היום הזה אני עדיין עומד תמה, ובושה מכסה את פני, איך העזתי לדבר בצורה שדיברתי… אבל, ברוך ה', הרגשתי שמרן התעודד מהדברים, וכך התהדק הקשר של מרן עם ישיבת "אור החיים" ועם עולם התשובה.
היה זה שבועיים לפני שבת הגדול. הוצאנו מודעות גדולות שגאון עוזנו, מרן הראשון לציון ידרוש בליל שבת בישיבת פורת יוסף, ולמחרת יתקיים שיעור מרכזי בהלכות חג הפסח בישיבת אור החיים. הציבור בא בהמוניו. יותר מאלפיים איש נהרו לאותו מעמד, ושמחתו של מרן היתה מרובה. מאז, ניאות למסור שיעור קבוע בישיבה כל יום חמישי. לאחר אותה דרשה הזמנתי את מרן לאכול בביתי סעודה שלישית, ומשתתפי השיעור ליוו אותו במורד רחוב יחזקאל. דבר זה גרם לו שמחה גדולה. לימים זכינו ששוב התמלא ביתנו אורה בבואו של מרן לסעודה שלישית יחד עם מורנו ורבינו רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. במשך כל הסעודה הם התפלפלו בדברי תורה, והיו הדברים מאירים כנתינתם מסיני.
השתתף בכל הכנסים הגדולים
מרן השתתף גם בכל הכנסים הגדולים שישיבת "אור החיים" ערכה – בבניני האומה בירושלים, ב'יד אליהו' בתל אביב, ובכל ערי ישראל. בכנס הראשון שערכנו ב'יד אליהו' הודעתי למרן שיגיעו עשרת אלפים איש לשמוע את דבריו. הוא סירב להאמין, ואמר לי: "מאיפה יבואו כל כך הרבה אנשים?" אמרתי לו: "הרב יראה במו עיניו! יש ב"ה הרבה בעלי תשובה".
כשהגיע, וראה את האולם מלא וגדוש, אי אפשר לתאר במלים את השמחה הגדולה שהייתה לו. כולם הריעו לכבודו, האווירה היתה ממש מחשמלת. שירה אדירה "ימים על ימי מלך תוסיף", קיבלה את פניו, ועשרת אלפים איש האזינו בחרדת קודש לדבריו. כל המדינה רעשה. לא היה כדבר הזה. יד אליהו מלא באנשים שבאו לשמוע יהדות!
בכלי התקשורת לא ידעו איך לאכול את זה… התייעצו עם פסיכולוגים איך ניתן לעצור את התהודה שנוצרה בקרב ההמונים לאחר המעמד הנשגב הזה, אבל כמו תמיד התקיים בנו: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ". ככל שניסו להשתיק ולגרום לדעיכה של הסחף, אדרבה! זה רק חיזק את תנועת התשובה, ורבים נוספים התחזקו בעקבות זאת.
מרן אהב את ישיבת 'אור החיים' בכל ליבו ונפשו! הוא אהב את המאמצים שהישיבה עושה למען החזרה בתשובה. נושא התשובה היה חיות נפשו ואור עיניו.
אינני מבין איך העזתי לקחת את גדול הדור לכל קצוות הארץ. כשביקשתי ממנו לבוא לאילת – הוא בא לאילת! לתל אביב – בא לתל אביב! בת ים, חולון, טבריה, חצור, לכל מקום… "אל תתבייש להגיד לי!", היה חוזר ואומר לי תמיד. "אני שמח מזה! בשבילי זה בחינת 'ותחי רוח יעקב אביהם', לראות את בני ישראל שבים בתשובה".
את זה הוא רצה ואהב לראות – אנשים חוזרים בתשובה! לא אחדים, לא עשרות, לא מאות וגם לא אלפים. הוא רצה לראות רבבות, רבבות של יהודים חוזרים בתשובה!
מרן היה רגיל לומר: כל היהודים הרחוקים מתורה, לאמיתו של דבר הינם אנוסים. אנוסים ביד יצרם, אנוסים ביד החברה שסביבם, אנוסים ביד הדעות המקולקלות שהלעיטו אותם במוסדות החינוך. אנסו אותם לעבור על דתם. חובתנו היא לקרבם בזרועות פתוחות, בזרעו יקבץ טלאים, לאביהם שבשמים, ולתת להם לטעום מטעמה המתוק של התורה הקדושה.
אהבתנו למרן חייבת להימשך!
מרן בעולם העליון משתוקק, וקורא לנו: המשיכו לפאר את עולם התשובה!
שומה על כל אחד מאתנו לשנס מתניים, לאזור עוז, ולדאוג בכל כוחותיו, ואף למעלה מהם, לקרב עוד ועוד יהודים לאביהם שבשמים. צוואתו של מרן אלינו היא: "לבלתי ידח ממנו נדח" (שמואל ב יד, יד). אין יהודי שאי אפשר לקרב אותו, בעבותות של אהבה, לתורה הקדושה. אין נשמה יהודית שמופקעת מתשובה. כמו שמרן מסר את נפשו לקרוב רחוקים, ולא חסך מעצמו כל מאמץ וטרחה, כן גם מוטלת החובה עלינו!
(מתוך הספר 'משכני')