במסילת ישרים בסוף הספר כתב: ״וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, כמו מי אשר לא יפסוק מפיו הלימוד״. היינו שגם מי שעוסק במלאכה פשוטה מאד, יכול לזכות ולהגיע למדרגות שאין לשער.
וידוע שבתל אביב היה סנדלר בעל מדרגה, רבי משה יעקב רביקוב זצ״ל, שהיה נותן ברכות וברכותיו היו מתקיימות. אנשים גדולים באו אליו לבקש ברכות – והברכות התקיימו. וכפי הנראה זהו מפני שהיה בעל מדרגה באמונה, עם ההנהגה של אמונה, שויתי השם לנגדי תמיד, שכל ההנהגה עם אמונה שהכל בידי שמים, והרגשה שכל מה שאני חי כל רגע זה בידי שמים. אמנם קשה מאד להרגיש את זה, אך כנראה שהוא היה יכול, לחיות עם האמונה בכל רגע, עם שבח והודאה להקב״ה, אפילו בלב. לא צריך דווקא בדיבור אלא בלב, שבח והודאה להקב״ה על החסד שהוא עושה איתו, ובזה קיבל זכויות עצומות כאלה.
והיה עושה באמונה את עבודתו, מתוך אהבת חסד, כמו ששמעתי פעם מבעלי מוסר שאומרים (עיין דחו״מ ח״א מאמר סה, ומכתב מאליהו ח״א עמוד 34 בשם הגרי״ס) "כשהוא עושה נעליים הוא רוצה שהשני ייהנה", כלומר שיש סנדלר שתופר מנעלים מתוך אהבת חסד, שרוצה להיטיב לזולתו שיהיו לו נעליים מתוקנות, ואף על פי שהוא עוסק בזה לפרנסתו, מכל מקום הוא שמח יותר בחסד שבזה, והפרנסה אינה עיקר אצלו, אלא החסד, ומחשיב יותר את החסד שהוא עושה.
ומעשה שהיה במרן המשגיח רבי יחזקאל לוונשטיין זצ״ל, שפעם שהה ליום אחד בבית החולים תל השומר, והיה שם אח שטיפל בו, ותפס המשגיח את ידו ואמר לו: דע לך שאתה עושה כל היום טובות לאנשים, והנך עסוק כל הזמן בחסד ובמעשים טובים, ואמנם זוהי הפרנסה שלך, אבל עליך לזכור בעיקר את החסד שבזה, לחשוב על אהבת החסד, ולשמוח בזה, ואם תזכור זאת – תזכה בהרבה זכויות!
ופעם נסעתי עם נהג מונית וסיפרתי לו את הדברים האלה, ואמרתי לו: 'גם אתה משרת את הציבור, ועושה טובות כל היום', ואמר כי מעולם לא עלה בדעתו לחשוב על זה. אדם צריך לשים לב ולשמוח במעשים הטובים שהוא עושה.
וזה שייך גם בבעל משפחה, שעסוק בצרכי המשפחה, הרי הוא עושה חסד עם בני המשפחה, מתוך אהבת הבריות, וצריך לשמוח בזה. ואמנם כן הוא טבע האדם לעזור למשפחתו, אבל סוף סוף זה טבע טוב של אהבת הבריות, וצריך לשמוח בזה שהוא עוסק במעשים טובים.
(דרכי החיזוק קורח תשע"ח)