וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם (במדבר טז טו)
מספרים על הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, שכל ימיו נהג לקדש על הכוס בשיעור הקטן יותר (המוכר כפי שיטת רבי חיים נאה), ולא הקפיד לקדש על השיעור הגדול (המוכר כפי שיטת ה'חזון איש' זצ"ל), ורק לאחר פטירת הרבנית ע"ה התחיל לקדש על כוס בשיעור גדול, והיה הדבר לפלא בעיני מקורביו, עד שהוברר טעמו, כי אותו גביע קטן קיבל במתנה מחמיו אבי הרבנית, וכדי לכבד רצונה השתמש בגביע זה וקידש בו על היין, כי העדיף להדר בזה מאשר להדר ב'שיעור הכוס'…
כעי"ז מסופר על אחד מחסידאי קמאי בעיה"ק טבריה שאחר פטירת הרבנית ביקש מנכדו שיסיר את ה'מראה' הגדולה שהיתה תלויה על הארון בביתו, כי בכל השנים היתה מראה זאת לצנינים בעיניו אלא שלא אבה לומר מאומה אחר שהבין כי רצון הרבנית במראה זאת, רק מיד לאחר שהשיבה נשמתה ביקש להעבירה משם.
עוד העידו על הרב דסלר, שמעודו לא היה מבקש בנסיעתו באוטובוס (בלחיצת כפתור 'עצור') שיעצרו עבורו במיוחד- בתחנה שעליו לרדת, ולא ירד רק במקום שהיו אחרים מבקשים לרדת, ונמצא שפעמים רבות היה עליו לכתת רגליו מתחנה מרוחקת (שהרי לא עצרו במקום הנצרך לו), פעם נשאל לפשר הנהגתו זו, והשיב, כי במשך השנים ראה שלרוב הנוסעים אצה הדרך, כי כל אחד ממהר, פלוני מפחד מ'ראש כולל' וממהר שלא לאחר לכולל, וזה ממהר לעבודתו, אחד ממהר לביתו בגמר עבודתו, ורעהו כבר מזמן פקעה סבלנותו. "והאיך אגרום לעכב את כל הנוסעים מפני שלייזר דסלר רוצה לרדת דווקא במקום זה…" הבט וראה עד כמה יגעו ענקי הרוח בטוהר המידות ומחשבתם יומם ולילה להיטיב עם הזולת.
***
בעניין זה יש להסמיך מה שהביא הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו 'תוכחת חיים' (פרשת וארא, דף לד:) מה שנתגלה לו בחזיון הלילה, שראה עשיר תם וישר, אחד מתושבי העיר איזמיר שבטורקיה כחודש לאחר פטירתו, כשהוא לבוש בבגדים נאים והוא שש ושמח, והתפלא על כך מאוד, וכששאלו איך ומדוע זכה לחיי העולם הבא ענה לו, על אשר לא נשתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות, שלא היה מכביד עליהם.
***
סיפר נהגו של הגה"ק רבי מאיר אבוחצירא זי"ע (בנו של ה'בבא סאלי' הגה"ק רבי ישראל אבוחצירא זי"ע) פעם אחת נסעתי עם רבי מאיר מעיר לעיר, באותה שעה נסע לפנינו רכב גדול מלא במשקאות שונים (להעבירם לבעלי חנויות) לפתע פקד עלי רבי מאיר שאמהר ואקדים ליסע לפני אותו רכב גדול, ואף שהיה הדבר כמסוכן שמעתי לקול רבי ומיד עקפתיו, מיד קפץ הנהג של הרכב הגדול, וזעק עלי ב'קולי קולות' על שהעזתי פני ל'קפוץ' לפניו, ואף ניגש אל רבי מאיר בזעקותיו, "וכי אתה 'רב' בישראל, וכי זוהי התנהגות ראויה…"
בכל עת זעקותיו הגדולות ישב רבי מאיר בשלוות נפש והקשיב לקולותיו. בגמר דבריו ביקש רבי מאיר בקול שקט ושפה רפה וברורה, יקירי, אנא ממך, צמא אנכי עד מאוד, הבה לי בקבוק משקה קטן. הנהג שזעמו וקצפו עדיין לא שקטו ונרגעו, הוסיף לשאוג עליו, לא די שסכנת את חיי עוד תוסיף לבקש ממני כזאת, ואף כששב להתחנן שהינו 'צמא' לא הועילו לו לרבי מאיר כל תחנוניו והלה לא הסכים להעניק בקבוק קטן ביותר. אחר הדברים האלה המשיכו כל אחד ואחד בדרכו, לא עברו רגעים אחדים והרכב הגדול התהפך והתדרדר אלי תהום, ופרחה נשמת הנהג.
וביאר רבי מאיר את כוונת קודשו שבנסוע הרכב לפניו ראה ש'מלאך המוות' מרקד מעל ראשו של הנהג לקחתו מן העולם, על כן מיהרתי בדחיפות לעקוף אותו ולזכותו בחסד ובצדקה תציל ממות, ומה אעשה שהלה לא אבה לגמול עמדי חסד.